ג י ל י
ו נ ו
ת ל ע
י ו ן
ב פ ר
ש ת ה
ש ב ו ע
ע ר
ו כ י
ם ב י
ד י נ
ח מ ה
ל י ב
ו ב י
ץ - ש נ ת ה ש מ ו נ ה ע ש ר ה
וישב [
תשכ"ב ] פרק כז,
פסוקים יח - כח
א. בראשית
פרק לז פסוק יח: ... ויתנכלו אתו להמיתו:
1. רש"י בראשית פרק לז פסוק יח:
ויתנכלו: נתמלאו נכלים וערמומיות.
xx א. מה ראה רש"י
להביא במקום הפועל "התנכל" פועל אחר ולהוסיף שם עצם "נכלים"
במושא, מה תיקן בזה ?
ב.
למה לא הסתפק בשם עצם אחד, והוסיף עליו
עוד "ערמומיות" ?
xx ג.
האם לפי פירושו של רש"י יש להבין את למ"ד של "להמיתו"
כלמ"ד של אחד הפסוקים הבאים: שמואל-א ב, כה
כי חפף ה' להמיתם
שמואל-א
יט, ב מבקש שאול אבי להמיתך
שמואל-א
יט, טו העלו אותו במיטה אלי להמיתו
2. ספורנו בראשית פרק לז פסוק יח: ויתנכלו
אותו להמיתו: הנה לשון "נכל" יורה על המצאה להרע כמו "בנכליהם אשר
נכלו לכם" (במדבר כה, יח). אמר שחשבו את יוסף בלבם נוכל להמית, ושבא אליהם לא
לדרוש שלומם אלא למצוא עליהם עלילה או להחטיאם, כדי שיקללם אביהם או יענישם הא-ל
ית' וישאר הוא לבדו ברוך מבנים, ולשון התפעל יורה על ציור הדבר בנפש כמו "אתה
מתנקש בנפשי להמיתני" (שמואל-א כח, ט) - מצייר בלבבך מוקש על נפשי.
ולשון "להמיתו" שימית הוא
את אחיו כמו "ללמד אתכם חוקים ומשפטים לעשותכם אותם" (דברים ד, יד),
וכמו "לעברך בברית ה' אלוקיך" (דברים כט, יא).
ובזה הודיע מה היה למו, בהיות כולם
צדיקים גמורים עד שהיו שמותם לפני ה' לזכרון, איך נועדו לב יחדו להרוג את אחיהם או
למכרו ולא נחמו על הרעה, כי גם כשאמרו "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו
צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו (מב, כא), לא אמרו שתהיה אשמתם על מכירתו או
מיתתו, אלא על אכזריותם בהתחננו.
והנה הגיד הכתוב, כי ציירו בלבם
וחשבו את יוסף לנוכל ומתנקש בנפשם להמיתם בעולם הזה או בעולם הבא או בשניהם, והתורה אמרה "הבא להרגך השכם
להורגו".
א. במה שונה פירושו מפירוש רש"י בתפישת
משמעות ההתפעל של "ויתנכלו" ? תן דוגמאות להתפעל בשתי ההוראות !
ב. מה רצה להוכיח בעזרת שני הפסוקים בדברים ד
ובדברים כט ?
xx ג.
איזה משני הכינויים מתאים לכינוי של "להמיתך" לדעת ספורנו ואיזה משניהם
לדעת רש"י ?
בראשית
יט, יז: ויהי כהוציאם אותם החוצה
שמות
יב, מב : ליל שמורים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים
ד.
מהי התמיהה שבדברי האחים מב, כא שאותה מיישב ספורנו ?
ה.
היכן אמרה התורה "הבא להורגך השכם להורגו" ?
x ו.
המתאימה תפישתו של ספורנו להקשר יותר מתפישתו של רש"י ?
ב. בראשית פרק לז פסוק יח: ויראו אתו מרחוק ובטרם
יקרב אליהם ויתנכלו אתו להמיתו:
אור החיים בראשית פרק לז פסוק יח: ... עוד ירצה על זה
הדרך "ויראו אותו מרחוק" פירוש: מריחוק הלבבות, שלא ראוהו כראיית אחים
לאחיהם, אלא כאיש מרוחק מהם, ...
מה הקושי בפסוקנו שאילצו להוציא
המילים ממשמעותם ?
ג. בראשית
פרק לז פסוק כה: וישבו לאכל לחם ...
ר' אברהם בן הרמב"ם:
מורה שלא נתחרטו על מה שעשו ועל חוזק חריצותם ועל שטיפת כעסם עליו, וזה ממה שמדגיש
את חטאם במעשה.
ספורנו
ספר בראשית פרק לז פסוק כה: וישבו לאכל לחם: שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול
שימנעם מלקבוע סעודתם, כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם, כשאירעה תקלה על ידם, כמו
שעשו ישראל אחר שהרגו את שבט בנימין כאמרו "וישבו שם עד הערב לפני האלקים,
וישאו קולם ויבכו בכי גדול, ויאמרו למה ה' אלקי ישראל היתה זאת בישראל להיפקד היום
מישראל שבט אחד (שופטים כא, ב). וכן דריוש כשהשליך את דניאל בגוב אריות דכתיב
"ובת טות (ולן בצום) ודחון לא הנעל קדמוהי (ועינוגים לא הביא לפניו) (דניאל
ו, יט). וזה קרה להם מפני שחשבו את יוסף לרודף שכל הקודם להרגו זכה, כשאין
דרך להציל הנרדף בזולת זה.
העמק דבר
וישבו לאכול: מספר הכתוב בשבחם של שבטי י-ה שגם בכל חמתם ופעולתם לרעה ליוסף, מכל
מקום לא יכלו לישב במנוחה מרוב התפעלות (=התרגשות) על המקרה שבא לידם ועל החמלה,
שהרי בכה והתחנן להם. על כן גם בשעה שישבו לאכול, וידוע שישיבתם היתה על הארץ
כמנהג המדינה, ואם כן אי אפשר לראות מרחוק. אבל המה נשאו עיניהם וראו מרחוק,
והיינו משום שעמדו בתוך האכילה כמשתאה לראות דבר מה יסכון להם לאותו מעשה.
1. מה הקושי שרצו שלושתם ליישב ?
2. מה ההבדל ביניהם בהערכת התנהגות בני יעקב ?
x 3. מניין לבעל העמק דבר, "שבכה
והתחנן להם" ?
xx 4. היכן מצינו בספר בראשית שהמתרגש
(בלשונו - "המתפעל") אינו יכול
לשבת ובהתיישבו קם מידי פעם בפעם ?
ד. בראשית
פרק לז פסוק כה: וישבו לאכל לחם ...
מדרש תהילים
מזמור י : יתפשו במזמות זו חשבו - אלו השבטים.
א"ר יודן: מאן דאמר
"רחמנא וותרן הוא" ליוותרון מעוהי, אלא מאריך אפיה וגבי דיליה.
אמר הקדוש ב"ה לשבטים: אתם
מכרתם אחיכם מתוך מאכל ומשתה, שנאמר (בראשית לז, כה) "וישבו לאכל לחם".
הרי בניכם נמכרים בשושן מתוך אכילה ושתיה, שנאמר (אסתר ג, טו) "והמלך והמן
ישבו לשתות".
1. הסבר את הרעיון המבוטא במדרש זה !
2. הידועים לך עוד מדרשי חז"ל המבטאים רעיון זה ?
3. מי מן המפרשים שבשאלה הקודמת קרוב למדרשנו בהערכת מעשה האחים ?
ה. בראשית
פרק לז פסוק כה: וישבו לאכל לחם ...
ר' יוסף בכור שור:
דרך הרועים, שמקצתן אוכלים ומקצתן עומדים על הבהמות, ואחר שאכלו מקצתן, הולכים
אותם שאכלו אל הבהמות, והאחרים אוכלים, ואין דרכם לאכול כולם ביחד. והיה אוכל
יהודה ומקצת אחיו, וראובן ומקצת אחיו היו שומרים הצאן. ולפיכך לא ידע ראובן
במכירתו. ויש אומרים: כי ראובן היה מתענה על ששכב את בלהה (בר"ר פד, יט;
פסדר"כ קנט, ב; מדרש משלי פא) . ויש אומרים (שם בבר"ר פד, טו; ובמדרש
משלי שם) שהיה כל אחד משמש את אביהם יומו, והגיע יומו של ראובן. אבל תימה, על שהיו
רחוקין מאביהם, וראובן היה שב אל הבור ?
1. במה שונה הוא עקרונית גם מן המדרש, גם מן המפרשים
שבשאלה ג ?
xx 2. היש הסבר אחר להעדרו של ראובן מן
המכירה ?
השאלות המסומנות ב-x קשות והמסומנות ב-xx קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.
ע ל
ו ן ה
ד ר כ
ה ל ה
ו ר א
ת פ ר
ש ת ה
ש ב ו ע
ע
ל -
פ י ה ג ל י ו נ ו ת ש ל
נ ח מ ה ל י ב ו ב י ץ -
ש נ ה ת ש כ" ב
וישב [
תשכ"ב ] פרק כז,
פסוקים יח - כח
החל מפסוק יח בפרקנו מתחילה פסקה
חדשה, מכאן מתחיל המאורע המכריע: "מכירת יוסף". לחלק זה של פרקנו עיין
גם גיליון וישב תשי"ב ולהתנהגות ראובן במיוחד גיליון וישב תשי"ט.
בשאלה הידועה מי מכר את יוסף, האם
האחים מכרוהו או המדיינים גנבוהו ומכרוהו מבלי דעת האחים, עסק בפרוטרוט גיליון
וישב תש"ו (ולעמדת הרמב"ן בשאלה זו עיין וישב תשי"ט שאלה ג).
הפעם פנינו למספר מצומם של פסוקים
העוסקים בהתנהגות האחים כולם. כל מחשבותיהם ומעשיהם מזמן עוזבם את אביהם לא סופרו
בכתוב. גם המניע לעזיבתם - כולם כאיש אחד - את אביהם אינו ברור. האם המילים
"לרעות את צאן אביהם בשכם" הם הטענה אשר בפיהם, כדי להצדיק עצמם בפני
אביהם או הם מתן חיבה אמיתית כנה, אף זה לא ניתן להכרעה. (ועיין רש"י פסוק
יב!)
כל מה שידוע לנו עליהם מאז עוזבם את
הבית עד פסוק יח בפוגשנו אותם שוב הוא אשר נאמר לנו מפי ה"איש" המסתורי.
שמעתי אומרים "נלכה דותינה", ואם קביעת מקום בלבד הוא או נרמזים בזה
תכניות ו"נכלי דתות" - אף זה שנוי במחלוקת. (ועיין רש"י פסוק יז
וביחוד הרמב"ן לז, יז ד"ה נסעו מזה: "... אבל הכוונה להם כי האיש
גבריאל אשר הגיד לו הגיד אמת, ואמר לשון משמש לשני פנים, ושניהם אמת, והוא לא הבין
הנסתר בו, והלך אחר הנגלה ממנו, וילך אחר אחיו וימצאם בדותן כאשר אמר לו ..."
).
החל מפסוק יח רואים אנו את האחים
שוב ושומעים את דבריהם. פסוק יח על ההתפעל של "ויתנכלו" שלאחריו מושא
ישיר "אותו" דורש פתרון. לדברי רש"י אלה (שאלה א) נביא בזה את דברי
הבאר יצחק המטיב לנתח את דברי רש"י העוסקים בבעיות לשוניות.
באר יצחק
ד"ה ויתנכלו: פועל נכל שעניינו - "ערמומיות" להרע, אף שהוא פועל
יוצא כמו פועל חשב שהוא יוצא לשני ויפול בו שאלת "מה" ? ותשובת "את
מה חשב ?" והדבר הנחשב הוא הפעול (המושא), כי גם בפועל "נכל" רק
הערמימות הנחשב הוא הפעול. אבל כאן (בפסוקנו) - מלבד שבא
"ויתנכלו" בהתפעל שהוראתו ע"פ רוב הפעולה החוזרת אל הפועֵל - לא
נמצא הפעול שאחריו בפירוש כלל. (לא נאמר מהו תוכן ההתנכלות. מה חסר ? - המושא), כי
אין מילת "אותו" שלאחריו הפעול, כי אם הדבר הנחשב והדבר
שאותו נכלו הוא הפעול. וכן אין הפעול מילת "להמיתו", שאחר-כך, שההריגה
אינה אלא פעול "החושב" ולא פעול "הנוכל".
כי מגדר הערמימות הוא מחשבת אופן
עשיית הפעולה שלא יורגש הפעולה או תכליתה או פועלה, ואם כן אין הפעולה
עצמה כי אם רק תחבולת ההסתרה וההעלמה היא פעול "הנוכל",
והפעולה עצמה היא פעול ל"חושב". ולכן לא ייתכן לומר רק "חשב
להמיתו" ולא "נכל להמיתו".
והנה התחבולה שהיא פעול הנכלוּת כאן
הוא מה שנאמר אחר כך "ונשליכהו באחד הבורות ואמרנו חיה רעה אכלתהו", לכן
בעל-כורחנו צריך לומר: שמה שנאמר כאן ויתנכלו להמיתו אינו על דרך הוראת
הפעול, כי אם על דרך הוראת התכלית , והלמ"ד (של להמיתו) היא
למ"ד התכלית, שתכלית נכליהם היתה למען יוכלו המיתו.
וזהו שאמר רש"י כאן
"נתמלאו נכלים וערמומיות", שמאמר ויתנכלו הוא מאמר שלם בפני עצמו, ולא
בא הכתוב לבאר כאן פעול ההתנכלות , ר"ל מה התנכלו, רק שתחילה אמר על
דרך כלל שנתמלאו נכלים וביאר אח"כ התכלית ואמר "להמיתו", ר"ל:
למען יוכלו המיתו. ודו"ק !
ראוי ללומדים לעמוד על הדברים האלה
בכל דיוקם, למעון יווכחו כמה הבנה בדקות הלשון יש בפירושיו הקצרים מיעוטי המילים
של רש"י.
לשאלה א/ 1 השווה רש"י:
בראשית ד, ז ד"ה: תשוקתו ... שוקק
ומתאוה להכשילך
ויקרא כג, מ ד"ה: וענף עץ עבות: שענפיו קלועים כעבותות
וכחבלים
דברים לב, לו: ד"ה: עצור: נושע
על ידי עוצר ומושל שיעצור בהם
לדברי ספורנו א/ 2 המלמדים זכות על האחים יש יסוד בלשון (ואולם אין
לערבב או להשלים בין תפישתו את התפעל של ויתנכלו עם תפישת רש"י כפי שהסברנוה
בעזרת הבאר יצחק). ליסוד הלשוני עיין דברי רש"י
דברים כח, סח ד"ה והתמכרתם
דברים כט, יח ד"ה והתברך
ודברי ר' זאב וולף היידנהיים
- הבנת המקרא לדברי רש"י הראשונים:
... ועיקר הוראת התפעל על ציור עניין מה אשר בנפש, יהיה כן חוץ
לנפש או לא יהיה כן. דוגמת דברים כט, יח ד"ה והתברך בלבבו.
רוב שאלות גיליוננו עוסקים באותה
"אכילת לחם" התמוהה של האחים אחרי השלכת יוסף הבורה. ויש דנים אותה
לשבחם ויש דנים אותה לגנותם. הפליאה הגדולה היא: מה ראתה התורה צורך לספר פרט זה ?
אולם אם נפרש את כל עניין מכירת יוסף ע"פ תפישת הרשב"ם (ועיין גיליון
וישב תש"ו) - הרי פרט זה חשוב להבנת כל העניין, ולהסבר האפשרות שהמדיינים
משכוהו מתוך הבור מבלי שירגישו בכך האחים.
נחמה
ליבוביץ
ת
ש ו ב ו ת ל ג ל י ו נ ו ת ל ע י ו ן ב פ ר ש ת ה ש ב ו ע
ע ר ו
כ ו ת
ע ל - י ד י י
צ ח ק
ר י י
נ ר
וישב [
תשכ"ב ] פרק כז,
פסוקים יח - כח
א. .1 א. הקושי הוא שהתפעל אינו פועל יוצא, אי
אפשר להתרחץ את גופי או את ילדי, ולכן קשה להתנכל אותו כי התפעל היא פעולה
חוזרת אל עושה לכן ממציא לנו רש"י את המושא נכלים.
ב. אחד מפרש את השורש נכל; השני
מפרש את המשמעות.
והשווה רש"י בראשית ד, ז:
ואליך תשוקתו: תמיד הוא שוקק ומתאוה.
רש"י שמות טו, ו: תרעץ: תמיד
היא רועצת ומשברת
רש"י שמות לד, כב:תקופה: לשון
מסיבה והקפה
רש"י במדבר לא, ג: החלצו: לשון
חלוצי צבא מזוינים.
רש"י שמות ז, כב: בלטיהם: לחש
שאומרים אותו בלט ובחשאי.
ג. הלמ"ד של להמיתו
אינו למ"ד של שם הפועל אלא למ"ד התכלית, כדי להמיתו. הדוגמא התואמת היא
בשמואל -א יט, טו: העלו אותו במיטה אלי להמיתו.
א. .2 א. ניתן להסביר את רש"י שהוא מבין התנכלו בבנין התפעל
במשמעות שנעשו נוכלים כמו: התישן - נעשה ישן היhהר
- נעשה טהור; התייפה - נעשה יפה.
ואילו ספורנו משתמש במשמעות אחרת של
התפעל כדוגמת: מתגדל, מתחלה - עושה עצמו כחולה.
מתחסד - מעמיד פני חסיד.
מתחכם - מעמיד פני חכם
כך מסביר ספורנו - מתנכל - מעמיד
פני נוכל, מתכוון להיות נוכל.
ב. שהמושא בתחילת הפסוק נהפך לנושא.
לעשותכם - שאתם תעשו אותם; לעברך בברית - שאתה תעבור בברית והלמ"ד משמשת
כלמ"ד התכלית.
ג. לרש"י להמיתו - האחים את
יוסף.
לספורנו להמיתו - להמית הוא (יוסף)
אותם. בראשית יט, יז מתאים לספורנו הפעולה מתייחסת לנושא המשפט כינוי הנושא.
שמות יב, מב - רש"י להוציא
אותם = להמית אותם, כמו רש"י . כינוי המושא.
ד. בפרק מב פסוק כא נוקף מצפונם של
האחים על שלא התייחסו לתחנוניו של יוסף, והרי יותר מזה היה צריך מצפונם לנקוף על
עצם המכירה ?! אלא שספורנו מצדיק את המכירה
שהיא באה כדי להציל עצמם מיוסף שבמחשבתם רצה להמיתם.
ה. עיין שמות כב, א:אם במחתרת ימצא
הגנב והוכה ומת אין לו דמים. אומר רש"י: למדתך תורה אם בא
להורגך השכם להורגו.
ו. בפסוק כ מצדיקים האחים את
ההתנכלות שלהם במילים: "ונראה מה יהיו חלומותיו", וגם כשמתקרב אליהם הם
מכנים אותו "בעל החלומות" ולא "המתנכל". תגובת האחים נובעת
מכעס על מעשיו בעבר ולא מפחד ולכן נראה רש"י מתאים יותר להקשר.
ב. נראה
שהקושי הוא ייתור הלשון, אם ראו אותו מרחוק אין צורך לומר בטרם יקרב
אליהם?! לכן הוא מפרש שהריחוק כאן הוא מטפורי - ריחוק
נפשי.
ג. 1. כיצד ייתכן שהאחים היו מסוגלים לשבת
לאכול כשיוסף בבור מתחנן על
נפשו ?! ולמה הכתוב מספר פרט זה ?
2. מגינוי לניסיון להצדיק. בן הרמב"ם רואה בהתנהגות גנות.
ספורנו רואה בהתנהגותם תוצאה של
פירוש לא נכון לנסיבות.
העמק דבר נתלה בהמשך האומר
"וישאו עיניהם ויראו" כהוכחה שלא ישבו מתוך שקט נפשי אלא מתוך מתח רב
וחוסר מנוחה פנימית, וכך הוא מסיר את הגנות.
3. כמובא להלן מב, כא: "אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו
בצרת נפשו, בהתחננו אלינו ולא שמענו".
4. בפרק כא פסוק טז מספר הכתוב על הגר שהתיישבה פעמיים. זה מראה על
סערת רוחה למראה הבן החולה. בתחילה התיישבה כמטחוי קשת ואחר התיישבה עוד פעם מנגד.
ד. 1. מדרש זה מראה את הקשר הסמוי בין החטא
לעונשו. גם אם אין העונש בא תמיד מייד, מעשה העוול שנעשה נשאר תלוי ועומד בחללו של
עולם ובבוא הזמן יתנקם בעושהו.
2. בבראשית רבה סז, ד: כל האומר הקב"ה וותרן הוא יוותרו חייו.
אלא מאריך אפו וגובה. צעקה אחת הזעיק יעקב לעשו דכתיב: "ויצעק צעקה גדולה
ומרה" בראשית כז). והיכן נפרע לו ? בשושן הבירה שנאמר (אסתר ד, א)
"ויזעק זעקה גדולה ומרה".
סוטה י ע"ב: א"ר חמא בר
חנינא: ב"הכר" בישר לאביו, ב"הכר" בשרוהו. ב"הכר"
בישר (בראשית לז, לג) "הכר נא הכתנת בנך היא אם לא"; ב"הכר"
בישרוהו" (שם לח, כה) "הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה
האלה".
בראשית רבה פד: אמר ר' יוחנן: אמר
הקב"ה ליהודה: אתה אמרת לאביך "הכר נא" חייך שתמר אומרת לך
"הכר נא" . והשווה יצחק הינמן, דרכי האגדה עמ' 66 .
3. ר' אברהם בן
הרמב"ם
ה 1. בשאלה ג/1 השבנו שהקושי אותו
רצו ליישב שלושת המפרשים הוא: לשם מה כתבה התורה: "וישבו לאכול לחם".
לשלושת המפרשים עובדה זו יש לה משמעות מוסרית למעשה האחים. לפי הבכור שור עובדה זו
מסבירה כיצד לא ידע ראובן במכירת יוסף.
2. ר' אברהם בן הרמב"ם: לפי שהיה נפרד מהם
באותו הזמן כדי להיטפל בלקיחתו מן הבור ולהשיבו אל אביו בלי ידיעתם (כרד"ק).
ד. צ. הופמן:
בשעה שהאחים ישבו לאכול, הסתלק ראובן כדי להגיע בדרך אחרת אל הבור ולהחזיר את יוסף אל אביו.
הבאור: כי מיד
שהשליכוהו אל הבור נתרחק רובן מהם, כדי שלא ירגישו בבואו אח"כ אל הבור להעלות
משם את יוסף... אבל מלשון הכתוב שאמר "וישב" נראה שהוצרך ראובן ללכת
אורחות עקלקלות ולהתרחק מאד מן המקום ההוא פן ירגישו אחיו כוונתו, ונתאחר מפני
אריכות הדרך.
לפי הרשב"ם: גם האחים לא ידעו
על מכירתו, ראה פירושו לפסוק כח.
(באיזה מהן היתה נחמה בוחרת ?)
|