ג  י  ל  י  ו  נ  ו  ת         ל  ע  י  ו  ן        ב  פ  ר  ש  ת         ה  ש  ב  ו  ע  

ע  ר  ו  כ  י  ם    ב  י  ד  י    נ  ח  מ  ה    ל  י  ב  ו  ב  י  ץ  - ש נ ת    ה ש מ ו נ ה   ע ש ר ה

תולדות   [ תשט"ז ]                                פרק כ"ה   יט - לד

שאלה כללית

זהר  (דף קלט): זמנא חדא הוה יתיב רבי שמעון ושאר חברייא, עאל קמיה רבי אלעזר בריה. אמרו  ליה לרבי שמעון: מילתא רבתא בעינן למבעי קמך בעניינא דיעקב ועשו: איך לא בעא יעקב למיהב לעשו תבשיל דטלופחין עד דזבין ליה בכירותא דיליה, ועוד דאמר עשו ליצחק אבוהי "ויעקבני זה פעמים" ? אמר לון (ר' שמעון): בהדין שעתא אתון חייבים לקבלא מלקות דהאמנתון לפתגמי דעשו ושקרתון לפתגמי דיעקב. דהא קרא אסהד עליה "ויעקב איש תם", ותו כתיב (מיכה ז, כ) "תתן אמת ליעקב". אלא כך הוא ענייניה דיעקב עם עשו, בגין דעשו הוה סני לבכירותא בקדמיתא והוה בעי מניה דיעקב דלסבה ליה אפילו בלא כסף הה"ד "ויאכל וישת ויקם וילך ויבז עשו את הבכורה".

(פעם אחת היו ר' שמעון וחבריו מסובים, נכנס לפניו ר' אלעזר בנו. אמרו לו לר' שמעון: דבר גדול יש לנו לשאלך בעניין יעקב ועשו. איך לא רצה יעקב לתת לעשו נזיד עדשים עד שלא מכר לו בכורתו ? ולא זו בלבד אלא שעשו אמר: "ויעקבני זה פעמים" ? אמר להם: כעת אתם ראויים  לספוג מלקות, שאתם מאמינים לדברי עשו ומכחישים דברי יעקב, שהכתוב מעיד עליו "ויעקב איש תם" ועוד כתוב "תתן אמת ליעקב" ! אלא כך עניין יעקב ועשו. עשו שנא את הבכורה מראש ומקדם והיה מבקש מיעקב שיקחה ממנו אפילו בלי מחיר, כמו שכתוב "ויבז עשו את הבכורה".)

1. מהו מושג הבכורה לפי דברי הזהר ?

2. מי ממפרשינו קרוב בהשקפתו על הבכורה לדעה זו ?

xx 3. התוכל להביא ראיה מלשון הכתוב לדעת הזהר, שלא חכה יעקב בנתינת נזיד העדשים לעשו עד שימכור לו זה את בכורתו ?

ב. שאלות ודיוקים ברש"י

ג. בראשית פרק כה פסוק כג: ורב יעבד צעיר: 

ראב"ע בראשית פרק כה פסוק כג: ורב: הוא הפועל וכן "בן יכבד אב" (מלאכי א, ו). ועוד אפרש זה הפסוק ( כוונתו ל "והיה כאשר תריד" כז, מ : "והטעם כאשר תריד לה' ירחמך". )

אברבנאל אמנם בא הכתוב הזה בלשון בלתי מוכרח, שפעמים יראה ממנו שהרב יעבד לצעיר,  ופעמים יובן ממנו שלרב יעבד הצעיר. להודיע שכן יהיה, כי בהיות ישראל "רד עם אל ועם קדושים נאמן" (המליצה שאולה מהושע יב, א) עשו הרב יעבד לצעיר יעקב, וכאשר ישראל יפשע בחטאו, תרגז הארץ תחת עבד כי ימלוך.

x1. הסבר מה קשה לשניהם בפסוקנו והשווה לפסוקנו איוב יד, יט !

x2. במה שונה אברבנאל מפירושו של הראב"ע ומה הכריחו לפרש כך ?

עצה טובה למורה ולמדריך נער!

קרא עם תלמידיך את שירו של ביאליק "על סף בית המדרש" והפנה תשומת לבם לביטוי "לא אמכור בכורתי בנזיד עדשים". בריזו הוראה ישתמש המשורר במליצה זו ? בעקבות מי מן המפרשים הלך ?

השאלות המסומנות ב-x קשות והמסומנות ב-xx קשות ביותר, יענה כל אחד לפי דרגתו.

ע  ל  ו  ן      ה  ד  ר  כ  ה       ל  ה  ו  ר  א  ת         פ   ר   ש   ת          ה   ש   ב   ו   ע

ע ל  -  פ י   ה ג י ל י ו נ ו ת    ש ל      נ ח מ ה    ל י ב ו ב י ץ  -  ש נ ה    ת ש ט " ז 

תולדות   [ תשט"ז ]                                פרק כ"ה   יט - לד

פרקנו זה עוסק בשני דברים נפרדים. בחלקו הראשון יט-כה הוא עוסק בהולדת הבנים, בטיבם וביחס ההורים אליהם, ובחלקו השני כט-לד במכירת הבכורה. ואולם נדמה לי שאין ללמוד אותו כסדרן ולעסוק בראשון ראשון ובאחרון אחרון, מאחר שאחרי קריאה ראשונה של פסוקים יט-לד מופנית התעניינות הלומד מיד לעניין השני והשאלה להתנהגותו של יעקב, למוסריותה של התנהגות זו מתעוררת מיד. כבר עמדו על שאלה זו כל גדולינו וכך ניסח את השאלה (השאלה הי"א) אברבנאל .

אם היה יעקב איש תם וישר איך מלאו לבו לומר לאחיו הגדול ממנו שימכור את בכורתו בנזיד עדשים ואין ראוי לאיש ירא אלוקים וסר מרע שיתן עינו במה שאינו שלו, כל שכן שיונה אותו בדברים לקנות ממנו את בכורתו במחיר בזוי כמו שהוא נזיד עדשים. ואם היה עשו איש סכל היה ראוי שיעקב איש אוהב משפט ולא יונה אותו כי עם היות שנודה שבזמן ההוא לא היה הבכור נוטל פי שנים בנכסי אביו כי הוא דבר חידשתו התורה האלוקית כדברי הרמב"ן, אין ספק שלבכור היה מעלת כבוד שהצעיר יכבדהו ולמה שאל מאחיו שימיר כבודו בלא הועיל.

יקשה הגלגול שנתגלגל בו הדבר שהיה כבוא עשו מן השדה והוא עייף ושואל ממנו לאכול ואז בראותו  שהיה עייף ויגע ברעב ובצמא ושאל ממנו: "מכרה כיום בכורתך לי".ו כבר העיר הר"ן על הספק הזה.

רואים אנו כיצד שם הזהר גם שאלה זו בפי היראים והשלמים ר' אלעזר בנו של ר' שמעון בר יוחאי וכל החבורה הנאצלה אשר עמו. ומאז ועד היום אין עשו חדל מלטעון טענותיו על יעקב ש"רימהו". והנה לבירור שאלה זו יש להקדים בירור במושג הבכורה אשר בה ידובר. (א1, א2 ) וראוי למורה לעיין בהסברים השונים שניתנו בזה, ולהבדיל בין המפרשים הרואים בה רק חלק כפול בנכסי אביהם, כדעת הרשב"ם (פסוקים לא ד"ה מכרה כיום; לב, ד"ה הנה אנכי הולך למות) אשר לדעתו אין הבכורה אלא זכות חומרית, ובין אלה הרואים בה חובה וייעוד כדעת הספורנו (פסוקים ל-לא).

לשאלת האברבנאל לרגע שבו נעשה המקח, לניצול רעבונו ורגע חולשתו של הזולת יש לעיין בשאלה א3 ולהיעזר במה שלמדנו בגיליון בראשית ב1 .

נחזור עתה לחלק ראשון של פרקנו - להולדתם המופלאה של התאומים הבלתי דומים. המדרש רואה בתאומים ובאותה התרוצצות ביניהם - סמל לישראל ואומות העולם. חשיבות מיוחדת יש לייחס לדברי רש"י שהובאו ב-ב3 , 6, 7.  מה שנאמר בעלון ההדרכה שלנו לגיליון בראשית של השנה על הבנת המדרש המתאר באופן אנכרוניסטי ( = העברת קווי ההווה על גבורי העבר) מובהק את קין והבל רבים בחלקו של מי יבנה בית המקדש, כל זה יפה כוחו לגבי הבנת המדרש המתאר את העוברים הנמשכים זה לבית מדרש וזה לבית ע"ז. ויש להעמיד שוב את התלמידים אל שפתו הציורית סמלית של המדרש ועל הצורך לתרגמה למושגים כלליים מופשטים.

(ויש להזכיר בהזדמנות זו גם את דברי הרמב"ן בפרשו את המדרש המובא ברש"י לויקרא יח, ב - שעמדנו עליהם בגיליון הקודם.)

ולהבנת סמליותם של המדרשים המדברים כאן ביעקב ועשו נביא בזה ציטטה מתוך יצחק היינמן דרכי האגדה עמ' 32 (הוצ' מאגנס תשי"ד):

דרך הדרשנים לפתור בבנים מה שנאמר באבות. המתודה הזאת יסודה במקרא הכולל לא פעם קבוצות בני אדם בלשון יחיד (עבד ה' בישעיה !) ; ביחוד האני שעליו מדבר האב (כגון: בראשית לד, ל: "ואני מתי מספר"!) ומה שנאמר עליו - לאמתו של דבר הוא אמור בבניו. ...

הדברים אמורים קודם כל במידותיהם של גיבורי התנ"ך, ולא באבות עם-ישראל בלבד.

זיהוי עשו ורומי קיבל לכאורה את אישורו המלא ע"י הדיוק בפרטי המקרא המדברים בעשו ומפני כך הוא תופש מקום חשוב מאד בתוך הדרשות. "אדמוני" הוא, כלומר שופך דמים (ב"ר סג,ח; יב). באמרו "הלעיטני" הוא פוער פיו כגמל (ועיין רש"י !) ...

חז"ל הכירו שיש ניגוד גורלי בין שני "הגויים" בני רבקה, כלומר הגאים הללו המתגאים שניהם בעולמם ובמלכותם (ב"ר סג, ז); המילים התמימות שאמר יצחק לבנו המתחפש (פרק כז, כב) "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו" מקבלים (ב"ר סג, כ) מובן נבואי, על-זמני, כשהן מורות על תולעת יעקב שכוחה בפה ועל רומי השולטת בכח "דוכסיה, איפרכיה, ואיסטרטלטיה" (ב"ר עז,יד).  הניגוד שביניהם אינו איפוא פולמוס חיצוני אלא הוא רוחני;  "ויתרוצצו הבנים בקרבה- פירושו זה מתיר ציוויו של זה, וזה מתיר ציוויו של זה" (בראשית רבה סג, ו). - השנאה העמוקה (לרומי מחריב ארצנו) לא מנעה איפוא את היהודים מלהכיר כי אף אויביהם מכורים הם למצוותיהם, אבל תורתם  סותרת את תורתנו.

                                                           עד כאן דברי פרופ' יצחק היינמן

ועל יסוד הנאמר כאן יש לגשת לשאלה ב7 . ואולי כאן יש גם לשים לב לצד הלשוני. לא תמיד מי"ם כזו היא מי"ם היתרון . ייתכן לפרש מ' "מלאום" כ-מ' הסיבה (כגון עובדיה: מחמס אחיך יעקב תכסך בושה) ואז יהיו דברי המדרש מיודים גם על הסתכלות מדויקת בלשון המקרא, גם על ראיית יחסי האור והחושך בהסטוריה האנושית.

                                                                                                נחמה  ליבוביץ

 ת  ש  ו ב  ו  ת         ל ג  ל  י  ו  נ  ו  ת         ל  ע  י  ו  ן       ב  פ  ר  ש  ת    ה  ש  ב  ו  ע 

ע  ר  ו  כ  ו  ת     ב  י  ד  י     י  צ  ח  ק    ר  י  י  נ  ר    

תולדות   [ תשט"ז ]                                פרק כ"ה   יט - לד

א.         1. מתוך שעשו זלזל בבכורה ומאס בה, ניתן להבין שהבכורה היא מעלה רוחנית, חובה, עול ולא פריבלגיה אלא אחריות יתר. לו היתה יתרון גשמי לא היה עשו מוותר עליה מראש.

2. לפי רש"י אין הבכורה עניין של זכויות יתר, הטבות, אלא חובות יתר, חובת הקרבת קרבנות. ולכן פירש רש"י: "הנה אנכי הולך למות" - על ידה. החיובים שדורשת הבכורה מחייבים מסירות נפש. וכן "ויבז עשו" מפרש רש"י: העיד הכתוב על רשעו שביזה עבודתו של מקום. כלומר ביזה את עול עבודת ה', את האחריות שבבכורה. גם הכלי יקר הולך בעקבות רש"י .

3. מפני שלא נאמר: ויתן יעקב לעשו, אלא: "ויעקב נתן ..." מבחינה דקדוקית הצורה "ופלוני עשה" במקום "ויעש פלוני" פרושה בהרבה מקרים עבר מוקדם (plusquamperfect). לכן נפרש את סדר המאורעות שבכתוב: "וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב" אחרי שקיבל לחם ונזיד עדשים, למרות שרק אחרי זה כתוב "ויעקב נתן לעשו לחם ונזיד עדשים", הנתינה היתה לפני "וישבע לו וימכור". הצורה הדקדוקית של "ויעקב נתן" מוכיחה זאת. והשווה: בראשית כא, א: וה' פקד את שרה"; בראשית לא, לד: "ורחל לקחה"; בראשית ד, א: "והאדם ידע  את חוה אשתו" עיין שם ברש"י.

והנה ביאור המקורות נזכרות לעיל:

הצורה התחבירית "ופלוני עשה" בתחילת המשפט - במקום: "ויעש פלוני" פירושה בהרבה מקרים עבר מוקדם, (plusquamperfect). כמו: בראשית לא, לד: "ורחל לקחה": עוד לפני שלבן יצא מאהל לאה ונכנס לאהל רחל. או, "וה' פקד את שרה" (בראשית כא, א) שפקדה קודם שריפא את אבימלך. (ראה רש"י שם). וכן בבראשית ד, א "והאדם ידע את חוה אשתו" קודם שחטא ונטרד מגן עדן, עיין רש"י שם. אף כאן "ויעקב נתן" עוד קודם שמכר לו עשו את הבכורה.

ב.         1.         א. אם חוזר הכתוב על עובדה שכבר ידועה לנו ממקום קודם בתורה, היא אינה באה לשם מתן אינפורמציה - לשם ציון אותה עובדה שנית - אלא לשם הבלטת משהוא הקשור באותה עובדה. וכך פותר רש"י: "להגיד שבחה (של רבקה) שהיתה בת רשע ומקומה אנשי רשע ולא למדה ממעשיהם". 

ב. עיין ברש"י בראשית יג, ה: "ההולך את אברם" והרי שמענו בפרק יג פסוק א, שלוט הולך את אברם. בפרק יד פסוק ט "ארבעה מלכים את החמישה"  ברש"י שם. וכן פרק יד פסוק יב "והוא יושב בסדום רש"י: מי גרם לו זאת ? ישיבתו בסדום".

            2.         א. הפירוש המילולי לפועל עתר - הוא להרבות. אך בזה לא נושענו ולא הבנו את משמעות הכתוב. מה פירוש להרבות לה' ?! לכן מביא רש"י את המשמעות הנובעת מהפירוש המילולי, שהיא להרבות בתפילה, דהיינו להפציר.

ב. הסברנו בתשובה קודמת מדוע משתמש רש"י בפועל "להפציר". עתה נזקק רש"י להסביר את הצורה ויעָתֶר (קמץ, סגול) שהיא בנפעל. רש"י משתמש בפועל "להפציר" בבניין התפעל _נתפצר- שאין לו אח בתנ"ך (הפצר בשמואל-א טו,כג היא צורה שמנית). ורש"י עושה זאת כאן כדי להבדיל בין משמעות שתי המילים ויעתַר (תו בפתח) ויעָתֶר (קמץ, סגול) ולהבנת המשמעות משתמש בפעלים אחרים הקיימים נתפתה ונתפייס.

ג. לפי החזקוני: "יש לומר בתחילה פירש רש"י מה שקיבל מרבותיו ... ואח"כ פירש את דעתו דאפילו כל לשון עתר הוא לשון הפצרה וריבוי". דהיינו מתוך המקרה היחיד קובע רש"י עיקרון -כלל , "ואומר אני כל לשון"!

ד. השונא המנשק נשיקות מזויפות לצורך חנופה בלבד, נשיקותיו אף אם תהיינה מעטות הן דומות למרובות, בטרחה שהן גורמות ומכבידות כמשא על האדם. כלומר, אין הן מרובות ממש אלא מטרידות כאילו היו רבות.

3. כוונת המדרש על ישראל והעכו"ם ועל התהום שביניהם. עוד לפני היוולדם, ללא קשר להשפעות הסביבתיות ולדרך החינוך, נועדו יעקב ועשו לייצג ניגודים רוחניים, זהו כיוון אלוקי שנקבע מראש.

4. לו התפללה לא היה צריך לומר: "ותלך". הראיה שרבקה פועלת ע"י שליח היא גם מהפסוק הבא: "ויאמר ה' לה" ורבקה אינה נמנית בין הנביאות (עפ"י מסכת מגילה יד ע"א). ועוד לו לו היתה הדרישה כאן תפילה היה מספיק שיונח לה מצערה ולא היתה זקוקה לתשובה. ועוד שנאמר: "ויאמר ה' לה" ולו דבר ה' אליה היה לו לכתוב "ויאמר לה - כתשובה על :"ותלך לדרוש את ה' ", ללא חזרה על הנושא. ועיין שמות יח, משה אומר ליתרו: "כי יבוא אלי העם לדרוש את ה' " וכן שמואל - א ט, ט: "בלכתו לדרוש אלוקים" בשני המקומות הפניה היא אל הנביא !

5. בפסוק מדובר על שני גויים ושני לאומים ורצה הפירוש למנוע כפילות. שני אלה היו בזמנם של חכמים והם מהווים ייצוג סמלי לתפיסות עולם מנוגדות. שני אלה שמבחינה חומרית היו שווים שלא חסר להם דבר עם כל זאת היה עולם הרוחני כל כך שונה. וכך כותב י. היינמן: דרכה של האגדה לבטא את הכללי ע"י שהיא דבקה בפרט, רואה בפרט ובמוחש את הכללי. וכאן כדבריו בעמ' 34 : באו חכמינו לציין את ניגוד הרוחני שבין ישראל ורומי.

            6          א. אם הכוונה להודיע לה מה יש במעיה הרי כבר הודיע לה זה במאמר: "שני גויים בבטנך וקשה לשם מה חזר על המידע הזה.

ב. בדרך כלל ממעיך יש לפרש את המ' הראשונה כמי"ם המוצא. אלא מכיון שמיותר לומר שהם יצאו ממעיה כי מובן מאליו, סוטה רש"י מהפירוש לפי הפשט ומסביר את המי"ם  כמי"ם הזמן. והכוונה להודיע שבעודם במעיים נפרדים ושונים הם זה מזה - לטוב ולרע.

            7.         א. אם בא הכתוב לומר במילים אלו שהאחד חזק יותר מהשני הרי זה נאמר בהמשך: "ורב יעבוד צעיר", וקשה לרש"י כפל הלשון.

ב. בדרך כלל "לאום מלאום" יהא מפורש האחד יותר מזולתו ואילו רש"י מפרש האחד מזולתו, שגדולתו נובעת מחורבנו של זולתו.

ג. המי"ם של מלאום אינה מי"ם היתרון (כמו תל-אביב גדולה מפתח תקוה) אלא מי"ם המקור או המוצא, כמו לקחת את כל הונך משל פלוני. וכמו מכל מלמדי השכלתי. לא שהשכלתי יותר ממלמדי, אלא השכלתי ממלמדי, השכלתי נובעת מהם.

            8.         א. 

מתוך ההקבלה - הסימטריה הבין רש"י שלא מדובר במקצוע אלא בתכונת אופי. אם יעקב מתואר באופיו - איש תם - יש לפרש את הנאמר אצל עשו כמתאר אופי ולא כמקצוע.

ב. לכאורה משתמע מתכונת אופיו של עשו שהוא רמאי ומצליח גם ברמאותו. אם כן מדוע מזהיר אותו יצחק בפרק כז פסוק ג שלא יאכילנו נבילול וטרפות עפ"י ב"ר סה, יג. (עיין רש"י כז, ג ד"ה: "שא נא") ניתן ליישב שאמנם עשו מנסה לרמות אבל יצחק לא נלכד ברשתו.

ג.          1. הקושי הוא להבחין מי הנושא ומהו המושא. לו היה כתוב: ורב יעבוד את הצעיר היינו יודעים שהצעיר הוא המושא. סדר המילים אינו מוכיח מי יעבוד את מי. הדוגמא מאיוב: "אבנים שחקו מים" - מים הם הנושא, אבנים - מושא. כלומר, מים שחקו את האבנים. מבחינה הגיונית לא ניתן לשנות נושא למושא ולהיפך, מה שאין כן כאן.

2. ראב"ע החליט שהנושא הוא "רב" המושא - "צעיר". אברבנאל: שתי האפשרויות נכונות. יהיה זמן שה"רב" יהיה הנושא ויהיה שמן שה"רב" יהיה המושא.

הפסוק בפרק כז פסוק מ מאלץ את אברבנאל לקבל את את האפשרות שהצעיר יעבוד גם את הרב, דהיינו, הצעיר הוא הנושא.