על עידן הציונות ושיבת ציון - פרופ' יוסף אגסי

ההשפעה החשובה ביותר של התנועה הציונית על חיי היומיום של ישראל היא בטשטוש שלה בין קודש לחול. שיבת-ציון המקורית הייתה כולה קודש ואילו שיבת-ציון המודרנית עיקרה חול. שכן, ההתחדשות האחת הייתה של קהילה דתית, ואילו האחרת של מדינה עצמאית. אולם ודאי שיש לה גם גוון דתי שקשה להציגו בבהירות ובדיוק, מה-גם שרבים מחבריה מרדו בדת ישראל-סבא. בישוב היהודי בארץ-ישראל המנדטורית היה מקובל כי שפר גורלם של תושביה היהודים שאינם שומרי-מצוות, שכן הם נפטרו מבעית הזהות המטרידה את דומיהם בין יהודי התפוצות. לא כן. השאלה האם ייתכן קיום יהודי (או ישראלי) ללא קיום מצוות מציקה דווקא ליהודים הישראלים ולא ליהודי התפוצות.

הביטוי החשוב ביותר לייחוד בעיית הזהות היהודית לישראל הוא יחס החוק בה לדת. הוא מוזר ביותר, שכן הוא דרישה לכפיה דתית של חברה דמוקרטית אשר מרבית אזרחיה אינם שומרי-מצוות ומיעוטם אף עוינים לדת. החוק המוזר הזה תקף משום שרוב המחוקקים תומכים בו, רובם ורוב שולחיהם מתלוננים כי הם עוינים לו וכי המיעוט המסורתי כופה אותו עליהם. הנימוק המקובל לתמיכה מוכחשת זו הוא כי על ישראל לשמור על אופייה היהודי, וכי לשם-כך על האזרח הישראלי היהודי לשמור על זהותו היהודית, וכי לשם-כך הוא חייב לקיים מערכת רשמית מיוחדת של בתי-דין הקרויים רבניים (משום שמכהנים בה דיינים שומרי-מצוות האמורים לפסוק לפי ההלכה).

קשה לתאר את הלאומיות ואת התנועות הלאומיות, ובמיוחד את הלאומיות היהודית ואת התנועה הלאומית הייחודית. אם ברור פרט אחד אודותיה, הרי הוא כי היא הייתה חילונית בהגות ודתית בדחף רגשי. היה ברור להוגים שונים במזרח אירופה ובמערבה, כגון ליליינבלום והרצל, כי על היהודים להשיג עצמאות מדינית, כי על מדינתם להיות חילונית, וכי האומה תהיה יהודית באופייה. ברוב ארצות המערב, המדינה חילונית והחברה דתית - יש בה קהילות דתיות בעלות משקל. המצב בישראל הפוך: המדינה כאן היא הכי תיאוקראטית, שכן היא מדברת בשם העם היהודי כולו. ואילו החברה כאן הכי חסרת-דת, שכן רוב חבריה אינם שייכים לקהילות והם מתעלמים מדת ומפולחן דתי וחלקם אף עוינים להם גלויות. מצב זה מסוכן כי הוא מאיים על פיצול האומה, בעיקר משום שחברי הגרעין הקשה של הקהילה הדתית כאן אינם משרתים בצבא הלאום. מקורו ביחס מבולבל כלפי האמנציפציה - של תנועות לאומיות שונות, אך בעיקר של התנועה הלאומית היהודית.

התנועות הלאומיות צמחו בקבוצות עממיות תוך ניסיונות להתעלם מהן ומייחודן, שכן ההשראה לצמיחה זו באה מרעיון שחרור הפרט, מרעיון האמנציפציה, מההכרה בזכויות מדיניות שוות לאזרחים בני קהילות דתיות שונות. חילון זה של האזרחות תוך הבחנה בין לאום וקהילה שינה את פני החברה היהודית - אף עבור אלו שנשארו שומרי אמוני ישראל, ואף בארצות מזרח אירופה אשר התעלמו מרעיון האמנציפציה. שכן, הוא עורר מודעות לממדיה השונים של היהדות -- דת, קהילה, חברה, מוסר, מסורת ותרבות. והיו שומרי-מצוות בין היהודים שהשתתפו בתנועות לאומיות מקומיות, ואף באורח פעיל (הן באיטליה במאה התשע-עשרה והן בעיראק במאה העשרים). חלקם דרשו אוטונומיה תרבותית יהודית. לדרישה זו לאופולד צונץ השומר-מצוות בתחילת המאה התשע-עשרה בפרוסיה היה שותף עם פרץ סמולנסקין העוין לדת בסוף המאה ברוסיה.

היחס הברור ביותר כלפי שיבת ציון היה במרכזי היהדות השמרנית. רובם היו עוינים לתנועה הציונות הן כגוף מדיני והן כגוף המבחין בין דת לתרבות. כתגובה לקום התנועה הציונית קמה תנועת אגודת-ישראל אשר על סדר יומה היה חיסול הציונות ותו לא. מיעוט של שומרי-מצוות יסדו את תנועת המזרחי הציונית אשר הדגישה את האופי החילוני של שיבת-ציון. למרות זאת ראו אנשי המזרחי צורך להצדיק את הציונות שלהם - בטענה כי צוק העיתים מתיר נוהג חריג. האופי החילוני של התנועה הלאומית היהודית היה מקובל על כל חבריה, לפני ואחרי יסוד התנועה הציונית. אין זה מקרה כי יהודה לייב פינסקר, מחבר הספר הקדם-ציוני המהפכני "אוטואמנציפציה" הגיע לדון במיקום הבית הלאומי היהודי רק בעמוד האחרון של פמפלט מצטיין זה. הוא טען שם כי הבחירה הטבעית היא ארץ-ישראל, שכן מרבית היהודים מייחלים לשיבת-ציון. הרצל אמר דברים דומים בספרו "מדינת היהודים": תת-הכותרת של ספר זה היא "פתרון חדש לשאלה היהודית" ואילו הפתיח הוא הטענה כי הרעיון המוצג בו הוא ישן-נושן, שכן מקורו בספר-התפילה היהודי. מהי השאלה היהודית החדשה העושה את הפתרון הישן לחדש? מדוע רגשו הרוחות כה כאשר הוא העלה את האפשרות של בית לאומי יהודי בארץ אחרת (אוגנדה)?

אין שאלה יהודית אחת. ואכן, התנועה הציונית התפלגה למפלגות מיד עם הקמתה, משום שהשאלה הייתה שונה במזרה מאשר במערב. העוינות לאמנציפציה הייתה הריאקציה. היא פיתחה כמובן עוינות בעיקר ליהודים - כולל מאמינים ושומרי מצוות, פורקי-עול, ואף כולל אלו שהמירו את דתם. ריכארד ווגנר, אחד ממנהיגי הריאקציה בארצות הגרמניות, הטיח ביהודים אשמה חדשה: יש להם טעם אמנותי פגום. (אשמה זו אמנם נמצאת בכתבי אפלטון - נגד העבדים - אך ודאי ווגנר לא ידע על כך. הוא התייחס במיוחד לפליקס מנדלסון-ברתולדי, שכידוע היה נוצרי ממוצא יהודי.) אם-כן, יש שני מיני לאומיות, האחת דוגלת באמנציפציה והאחרת עוינת לה, האחת ליבראלית והאחרת ריאקציונית. ואכן, התגברות הריאקציה בארצות המערב הליבראליות התבטאה בבגידה ברעיון האמנציפציה. ובגידה זו התבטאה סמלית במשפט דרייפוס שהביא יהודים (כולל הרצל) לרעיון הלאומי ללא קשר לדת וללא קשר לליבראליזם. במזרח שנאת היהודים הייתה מסורתית: הריאקציה לא דנה בשאלת גורל היהודים אשר עזבו את הגטאות. ההנהגה הריאקציונית הרוסית פשוט ארגנה פוגרומים. ואלה זרזו שם את עליית התנועה הלאומית היהודית הקדם-ציונית.

ישראל מראה רגישות רבה לאנטישמיות. רגישות זו מתבטאת בדרישה להכיר בזכות יהודי התפוצות לשוויון אזרחי מלא ובדעה המקובלת בישראל כי דרישה זו לא תתמלא, משום שהאנטישמיות אינה אלא שנאת היהודים המסורתית המושרשת בתרבות המערב. זה צירוף של חוסר-אמון בדמוקרטיה המערבית עם אמון מפורז ביכולת ישראל להגן על עצמה נגד כל אויב אפשרי. הדעה הציונית המסורתית הייתה כי על המדינה היהודית להיות מקלט לכל יהודי הרוצה להצטרף אליה, ואילו היום הדעה המקובלת בישראל היא כי אין מנוח ליהודי התפוצות אלא בישראל, וכי על-כן אין מנוח גם ליהודי ישראל עד אשר התפוצות (פחות-או-יותר) תתחסלנה . הדעה מתחזקת בישראל כי הליך זה מגיע לסופו, הן משום שיישום רעיון האמנציפציה מביא להתבוללות והן משום שהתעלמות ממנו מעודדת אנטישמיות וזו מעודדת שיבת ציון. וכך, לפי הדעה המקובלת בישראל, חלק מיהודי התפוצות ישכחו את מקורם היהודי וחלקם יצטרפו ללאום הישראלי.

הטענה כי התפוצות היהודיות תעלמנה מלווה בהתפתחות חדשה: התפתחות תפוצה ישראלית. בישראל יש בוז רשמי לחברי תפוצה זו והתעלמות ממנה, בטענה כי היא תיעלם עם שאר התפוצות היהודיות. זה חיזוק של שינוי מהותי באידיאולוגיה הציונית. הגם כי הציונות התפתחה ללא התייחסות ברורה לליבראליזם, היא הייתה ליבראלית. כך, למשל, כאשר מיד לאחר הכרזת עצמאות ישראל דן ראש תנועת המזרחי בישראל, הרב מאיר בר-אילן, בשאלה, האם תוכל ישראל להפוך למדינת-הלכה, לא עלתה בדעתו האפשרות הקיימת היום של כפייה דתית. הרעיון החדש לפיו לא יהיה קיום יציב של תפוצה יהודית בנוי ביסודו על הרעיון כי האנטישמיות תתחזק בכל מקום. זו הבעת חוסר-אמון בליבראליזם המערבי.אשר חשיבותה עבור המדיניות הישראלית כיום מתבטאת בסיסמה (של דוד בן-גוריון) כי הציונות תסיים למלא את תפקידה רק עם חיסול הפזורה היהודית. זו ראיה של ישראל הנוכחית מערכת זמנית, פרוביזורית. והיא מתבטאת בדיון בשאלה, כיצד תתכן מדינה יהודית דמוקראטית. הרגישות לשינוי אידיאולוגי מהותי זה תעזור לקורא להבין את הספרות הלאומית שלנו, הן זו שקדמה לעצמאות ישראל והן זו שלאחריה, וכן לראות את השינויים שחלו בה.