מכתבו של אלישע בן אבוּיה
א.
אני, עקיבא בן יוסף, שמעון בן-עזאי ושמעון בן זוֹמא נכנסנו לפרדס, כלומר: עסקנו בידיעות חיצוניות ונשתמשנו בחכמת יוונית ובהגיון הנקראים בפי חברי בשם "פרדס", כשם שבית-המדרש נקרא אצלם בשם "כרם", כאותה שאמרו "כרם ביבנה", ועל פיהם נסתכלנו במעשי בראשית, וצופים היינו איך נברא העולם, ולמה נברא, ואיך הוא נוהג? הידיעות שעלו לנו לא הסכימו עם הדברים שהיינו רגילים לשמוע בבית-המדרש, ועל כרחנו נתעוררו בנו ספקות הרבה. באותה שעה ראינו אחד שאמר לו אביו: עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה ושילח האם ולקח את הבנים ובחזרתו נפל ומת, "היכן אריכות ימיו של זה והיכן טובתו של זה?" – שאלתי את עצמי. בעלי תריסין וצדיקים נהרגו בחינם, ולשונו של חוּצפּית המתורגמן היתה מוטלת באשפה. וכי אפשר שאנשים הללו היו אהובים למקום? וכי אפשר שהקב"ה יעשה תורתו פלסתר ויעמוד על דם נקיים?
עקיבא בן יוסף שכבר הגיע לימי זקנה, בזמן שאין האדם מוכשר עוד לשנות את דעתו שכבר הורגל בה, ונוח לו לגעור בנזיפה על אותן המחשבות הגורמות לו ספק באמונתו ולהשתיק את קולן בעל-כרחן – יצא בשלום ובקורת-רוח ולא נשתנית דעתו כל עקר, כאילו לא נכנס לפרדס מעולם. בן-עזאי ובן זומא שהיו עוד בימי ילדותם, בזמן שכל דעה חדשה עושה רושם גדול על האדם, נבהלו יותר מדאי מן החדשות שמצאו בחקירתם. ומה היה סופם? זה מת מחמת צערו, וזה נפגע ונטרפה דעתו. באותה שעה שניתי משנתי:"הלומד ילד למה הוא דומה וכו'. הלומד זקן למה הוא דומה" וכו' (אבות, פ"ד, כ"ה). אני שהיתי צעיר מעקיבא וזקן מבן-עזאי ובן-זומא, בזמן שהאדם מוכשר לדון בשיקול הדעת על משנתו – קיצצתי בנטיעות הכרם הפחותות שנטעו בי רבותי בטעות, כדי שלא יעכבו את צמיחת האילנות הטובים שמצאתי בפרדס, וכמעשה שהיה עם עקיבא בן יוסף, שלימודי הילדות שלו לא הניחו לחקירותיו שייקלטו בלבו.
באתה שעה נעשיתי כקטן שנולד: פרשתי את עצמי מכל מה שלמדתי ושניתי עד אותו הזמן: הסירותי מליבי כל מה שהנחילוני רבותי, גמרתי בדעתי לחיות על פי דעתי החדשה והאמיתית, ולהיות איש "אחר". וכן אמרתי בלבי: "הואיל ונטרדתי מעולם ההלכות, עולמם של בני אומתי, הריני צריך להנות מן העולם-הזה ולהתבונן עליו ועל צרכיו, שהרי הוא עולם אמתי וקים, ואי אפשר לאמר עליו שהוא דמיון."
אדם קרוב אצל עצמו, וכשהוא מתבונן על חללו של העולם כולו צריך הוא לדעת תחילה את החיים שהוא חי, שהרי מכל העולם כולו אינו מרגיש אלא מה שהוא נוגע לחייו, לפיכך שִעבּדתי כל מחשבותי לידיעת החיים.
- - -

על תחית ישראל על אדמת ארץ אבותיו
א. זרים אנחנו
רגילים אנחנו לחשוב כי צרות ישראל שבימי-הבינים כבר עברו מן העולם, האנטישמיות האשכנזית איננה אלא קוף שברא האשכנזי ביסמרק למטרותיו המדיניות, כי הרעמים שהתחוללו עלינו בארצנו – הנם פרי היעדר הזכיות ליהודים וכו', כי על כן כאשר ישיג ביסמרק את מטרתו שהציג לו, והיהודים ברוסיה ישיגו זכיות אזרחים כיתר התושבים – תכלינה כל התלאות ההן: המאה התשע עשרה תאחז דרכה, והיה שקט ושלוה, וברכת ה' לא תחסר. אך אם נזכור את הכלל הידוע, כי כל דבר הבא לעולם בהליכות ההיסטוריה שורשו עמק בחיי אותה החברה שנולד בה ובהיסטוריה שלה, אז אפשר שנבוא להחלטה אחרת, אף אל פי שתהיה מעציבה מאד. אם כפי דברי קדמונינו ז"ל, "אין כוח ביד כל באי-עולם לברוא אפילו יתוש אחד", מכל שכן שאין כוח לאיש יחיד כביסמרק לברוא קוף גדול כהאנטישמיות, ומכיוון שאנו רואים שהקוף נברא ועומד לפנינו – אות הוא שהאדמה מוכשרת לגדל חיות רעות כאלה...
- - -
" האמנם ימי-הבינים מתחדשים עלינו וקמים לתחיה?" – שאלו רבים בחרדה.
לפי דעתי: כן הוא.
ובאמת אין בזה שום פלא. האם במאה התשע עשרה מאספים איש זר אל בני המשפחה? האם במאה העשרים והעשרים ואחת יאספוהו שם? תכונת האדם בכלל אינה מתחלפת, אך מראיהן של מידותיה הפנימיות מקבלים תמונה חדשה, והעניינים שאנו מקבילים אותם מקבלים שמות חדשים. בימי הביניים היתה הדת סימן "הזר", ועתה – הלאומיות והגזע, אלה אלילי המשפחה שקמו עתה לעמי אירופה תחת אידיאלי הדת בימים שעברו. היהודי איננו לא בן טבטונים מעם אשכנז, לא מונגול-מדיַר מעם האוּנגָרים, לא איש סלבי, אך מבני שם – ובעל כרחו הנהו "זר".
זהו לפי דעתי שורש שאלת היהודים בכל המקומות ובכל הארצות. זרים היינו בימי קנאת הדת, וזרים נהיה עד אשר תעבור קנאת הלאומיות מן הארץ. אין מגיד מראש אם תאריך הקנאה הזו ימים כקנאת הדת בזמנה, ואם לא ימציאו בני האדם קנאה חדשה להכיר על ידה את האזרח על הזר, בעת אשר הקנאה הלאומית תלך לעולמה, אך בכל אופן קרוב מאד הדבר, כי האנטישמיות והרעמים אינם אלא פרחי התנועה הלאומית שנולדה מקרוב באירופה – ופריה עודנו מוכן לנו לימים הבאים...

ב. בנו האשם
מזלו של אדם מביא אותו למצב שהאדם עצמו חפץ בו – יאמרו כל הפילוסופים, שאינם חושבים את המזל למושל טיפש או לפרי שרירות לב יהיה מי שיהיה, אך לשלשלת של הכנות ופעולות, מחשבות ומעשים של אדם או עדה, אשר מהם מוכרחת לצאת תולדה ידועה באופן מיוחד ולא באופן אחר. עם המבט הזה על מזלו של גוי ואדם יחד מסכימים גם דברי חכמינו ז"ל: "אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין". ומְשַל ההמון:" אין לך דבר העומד בפני הרצון".
אם אנחנו בני-ישראל סובלים זה מאות שנים כל התלאות שבעולם, נודדים מארץ לארץ מבלי למצוא מרגוע מעט, גם לא רחמי אדם, והננו אך חומר הגון למדורות אש ולבתי-כלָאים, למשִסות ולקיבול חצים ובליסטראות מחמת ההמון ובעלי-ההשכלה המדומה, – הנה ברור הוא כי אך בנו האשם. אם מזלנו הפך אותנו לחרפת נבל, – הנה אך הביא אותנו לאותו המצב שאנחנו בעצמנו חפצנו בו.
אין אני מדבר על אבותינו קצרי-הראות מדורות הראשונים, אשר בסיבת איזו סכסוכים קרעו את מלכות ישראל אחרי מות שלמה לשתי ממלכות, נלחמו אשה ברעותה שלא לצורך, נתמעטו ונתדלדלו, עד שלבסוף היו שתיהן בזמנים שונים למשִסה לעמים חזקים מהם; אין אני מדבר גם באבותינו אחריהם, אשר כבנים נאמנים לאביהם הבדואי תרח החזיקו בכלל הנודדים: "במקום שטוב לי שם הוא ארצי", ובעלוֹת הגולה מבבל ישבו למאות ואלפים בארצות נוכריות, ומפני זה צר כוחה של ארץ-ישראל עד שנפחה נפשה בתגרת יד רומי השודדה; – לא באלה אני מדבר, אך באבותינו מדורות האחרונים בימי הביניים ושנות המאות האחרונות, הם בראו להם את מזלם כמו שחפצו.
הבֶאֱמֶת, במשך אלף וארבע מאות שנה, מראשית ימי-הביניים, לא היה אף רגע שיהיה מוכשר שיתאספו בני-ישראל בארץ אבותיהם בהמון ולהאחז שם?
- - -
האין כל זה אות נאמן, כי גם אבותינו, גם אנו בניהם הנאמנים, חפצנו וחפצים להיות חרפת אדם וּבְזוּי עָם, כי נעים לנו להיות כצוענים? כי אם לא כן, הלא היינו מחפשים עצה לצאת למרחב ממצבנו הנורא, מצב הצוענים! אך אם כך מדוע איפוא נימלֵא חֵמה כחוֹרֵי-ארץ בעת אשר אויבינו יחשבו אותנו במדרגה אחת עם הצוענים? האם הרגש הלאומי, האהבה לארץ אבותינו והחפץ לחיות חיים מסודרים כחיי עם ועם התפתחו בקרבנו יותר מאשר בקרב הצוענים? עוד זאת, האם אין אנו גרועים מהם? הם אין להם לא היסטוריה ולא ארץ-אבות היסטורית, ובעל-כרחם אינם יכולים להשתדל לחיות חיי לאום, להיות במדרגה אחת עם שאר עמים, אך אנחנו?... אנחנו, גם אוהבינו גם אויבינו מראים לנו על ארץ אבותינו, והננו אוטמים אוזנינו מִשמוע דבריהם, הננו מתנגדים בכל כוחנו להעֵצָה לחדש ימינו כקדם, והננו נותנים יתרון לחיי גרים גרורים ובזויים על חיי אזרחים בני-חורים בארצם! כן הוא, מזלנו הביא אותנו לאותו המצב שאנחנו בעצמנו חפצנו בו ובדרך שרצינו לילך הוליך אותנו.

ג. הוי חרפה, הוי כלימה!
זה יותר משש מאות שנה הננו מוכיחים לחינם לפני אירופה כולה, כי בני-אדם לא נאכל, ודם נוצרים לא נשתה, והחרפה הזאת אשר רבות סבלנו בגללה איננה מעוררת את לבנו כלל! עודנו חושבים עצמנו למאושרים, אם איזה נוצרי מלומד יעיד עלינו שבאמת אין אנו עושים לנו מטעמי פסח מדמי אדם. הוי חרפה, הוי כלימה!
בראש כפוף וכמעט גם בכריעה על ברכים הננו מקשיבים לכל מיני דיבה ועלילות עלינו. פה הרגנו את קדושיהם? שם גנבנו לחם קודשם, אתמול הטלנו סם בבארות, היום אנו הורגים ילדי נוצרים, רגע אנחנו סוציאליסטים, ומשנהו – חמסנים; מצד אחד הננו עמי הארץ ומצד השני כבשנו לנו את כל מעשי הספרות במכתבי-העתים, מצד אחד אנחנו כופרים בעיקר ומצד השני – קנאים אדוקים; אנחנו – מגפה לשכנינו, אנחנו ארבה, אנחנו תולעים המכלים את הגוף, אנחנו כובשים לנו את כל העולם כולו וכו' וכו'!
הננו אוספים רוח בחפנינו, ובשפלותו של עבד-עבדים הננו מתנצלים לפני פְלִילֵינו החֵרשים, מעתיקים לפניהם את ספרינו כדי לתת לכל איש, יהיה מה שיהיה, דין וחשבון על מעשינו ומחשבותינו, לאמור: "ראו-נא, ישרי-לב ואנשי-המעלה, הנה הריגת אדם אסורה לנו, אין אנו רשאים להונות את אחיכם, ולעבור על חוקיכם לא הותר לנו". חכמי המשפטים והסטטיסטיקה שבנו מוכיחים שאנחנו מביאים תועלת, וכְפרות חולבות וככבשי-צמר הננו מביאים ברכה לבעלינו. משכילינו משננים לנו תמיד כי אנחנו, בנים חורגים בכל מקום ובכל זמן, אין אנו רשאים להעלות עלינו חמת איזה איש, וצריכים להשתחוות לכל חדל-אישים, כי אנחנו צריכים להתרחק מכל מיני עדיים ותכשיטים, למען לא נעיר עלינו קנאת להקת היחפים.
ואנחנו מצדנו אין אנו מתעצבים כלל לא בזה שאנו יושבים לעולם על ספסל הנאשמים, לא במה שאנו חיבים להתנצל נצח על עוונות שלא היו ולא נבראו, לא בהיותנו במצב פרות חולבות, לא בעדות של הבל של מאהבֵינו, לא גם בזה שאנחנו בנים חורגים. אין אנו חפצים להבין שהשם "בנים חורגים" לאומה שלמה אינה אלא שטות מַרגֶזת לב. לא בנים חורגים אנחנו, אך חלכאים נודדים, מחזרים על הפתחים, אשר אחרי התרחקותם פעם מביתם ההרוס הנם עצלים לשוב לבנותו, וחושבים לטוב להם להטיל עצמם על אחרים, יושבי בתים בנויים ונושָבים. ועם כל אשר אנו חושבים את עצמנו לעם בעל-שכל וכשרונות במידה מרובה – אין לנו לא שכל ולא כשרונות להשתדל לחיות חיי אדם!

ד. תרופתנו היחידה
1.
כל האמור לעיל מראה לנו בעליל כי עלינו לחדול מהיות זרים ולחיות חיים לאומיים עצמיים ככל העמים. הרעיון הלאומי שהוא מקור צרותינו יכול וצריך להיות לנו למעיין ישועה. עלינו להתאמץ בכל כוחותינו לשוב להיות לאום מסודר, תחת היותנו עתה יתומי כל העולם.
אין אני מדבר על ממשלה יהודית, מחשבה כזו היתה מצדנו מחוצפת מאד. עלינו להתאמץ שיהיו חיינו בלתי גרועים מחיי כל עם אחר, אבל אין לנו הזכות לדרןש לנו מצב כזה, שעוד לא הגיעו אליו עמים רבים אחרים. ובאמת אם הצ'כים ועמים הדומים להם אין להם עוד חשיבות פוליטית, איזו זכות מושכלת יש לנו, חלכאים נודדים, לדבר אודות ממשלה? לא, לנו נחוץ בית, כמו לכל הגויים, לחיות על ארצנו ההיסטורית, ושם להיות ביד ה' וביד ההיסטוריה.
על ארצנו ההיסטורית! היא לא אבדה לנו, כמו שלא אבדה ארץ הבולגרים וכיוצא בהם. אמנם הם לא חיו בעבדות זמן ארוך כמונו, אבל להיסטוריה אחת היא, אם קַלְקָלָה ידועה ופשע חֲמָסִים שרדו איזו מאות שנה פחות או יותר. אם הזמן יותר מאלף שנים שהננו חיים באירופה לא היה בכחו להחזיק מעמדנו בה: אם הזמן לא הוכר אצל עמי אירופה לחזקה משפטית לבלתי לחשוב אותנו לזרים בה, – הלא בזה עצמו אין הזמן הארוך הזה יכול להחשב לאותה החזקה שעל פיה פקעה זכותנו ההיסטורית על ארץ אבותינו. עוד יותר, בהיות היא כמעט שוממה ובלתי נושבת על-ידי אחרים, ואנו מצדנו לא נואשנו מעולם מתקותנו לשוב אליה, כאשר יעידו העיקר הי"ב מעקרי אמונתנו, כל תפלותינו וכל דברי-ימינו. אמנם אנחנו הָנְתַקְנוּ מארצנו ההיסטורית, אך את שגיאתם המעציבה הזו של אבותינו עלינו לתקן!
קשה מאוד העבודה, אך הלא כל עבודה של מלחמת הקיום קשה. ואם כל איש פרטי מחויב לעסוק במלחמת עולם זו – איך יכול עם שלם להיות חפשי ממנה?

2.
יישוב ארץ-ישראל! זוהי תרופתנו היחידה, אם לא נאבה להיכחד! בדבר הזה יהגו לנו חיבה כל ישרי לב אשר באירופה.
ולא היה זה לא חלום ולא דמיון, אם בעצמנו היינו רוצים בו. אבותינו הורישו לנו שלוש תרופות אשר פחות או יותר עמדו לנו בכל צרותינו, והן: תפילה, דורון ומלחמה. אם חשובי עמנו באירופה ישתדלו בבקשות לפני איתני-ארץ לסייע לנו בדבר הזה הקדוש לנו; אם שמונת מליון בני-ישראל וגדולי עשיריהם יצברו לתחילת הפעולה בערך עשרה מליון רובל, סך שאינו קשה כל-כך לקבל ממספר אנשים כזה, כדי לשלם בו "בעד הכניסה" לארץ-ישראל, כלומר: לקנות מאת ממשלת תוגַרמָה אחוזות גדולות לישוב בני-ישראל; אם נרצה להילחם עם המעצורים המוכרחים בעת התחלת כל דבר, במלה אחת: אם נרצה להביא על מזבח עבודתנו הקדושה אותם הקורבנות אשר אינם כלום לעומת הרעיון עצמו, – אז עתידות עמנו תהיינה בטוחות. עלינו לעבוד, לצבור הון ולהיות מוכנים.
- - -

ו. בחרו לכם!
את כל האמור למעלה אפשר לכלול בדברים האלה:
1. על-ידי ההגבלות הישנות והחדשות הגיע המון בית-ישראל, גם בלא הרעמים, לעניות נוראה, אשר ממנה אך צעד אחד לכליון.
2. אך יישוב ארץ ישראל, הקרובה לרוסיה יותר משאר מדינות הנדידה, יכול להציל את המון עמנו מרעב.
3. זרים ומיותרים אנחנו בכל מקום, ועל כן הננו במצב היותר שפל ואין לנו חיים נורמליים וטבעיים.
4. הציביליזציה והפרוגרס לא לבד שלא ישביחו את מצבנו, אך עוד יורידו אותו.
5. אין לנו שום תעודה, ובכלל נבער מאוד להראות לנדכְּאי-נצח על איזו תעודה.
6. לפנינו שלשה דרכים:
א. להשאר במצבנו הנוכחי, להיות נדכאי-נצח, להיות צפוים לכל מיני רעמים ובלתי בטוחים גם מטֶבח גדול.
ב. להטמע בין העמים שבקרבם אנו יושבים, לא רק בחיצוניות אבל לגמרי: לעזוב את היהדות, לקבל את דתות העמים ולהיות עִם זה בזויים ודווים זמן ארוך מאד, עד שדורותינו הרחוקים, שלא יהיה בהם שום סימן של מוצא ישראל, יהיו נבלעים לגמרי בקרב עמי האריים.
ג. להחל עבודתנו בעד תחיית ישראל על אדמת אבותיו, ששם ירכשו להם דורותינו הקרובים חיים נורמליים ולאומיים במלוא המובן.
בחרו לכם!

על תחיית ישראל על אדמת ארץ אבותיו, "רזסביט" 1883-1881 (כרך ד' עמי' 733-23).

הקיצה עמי!
א.
הקיצה עמי! זה יותר מעשרים ושבע שנים מעוררים אותך מתרדמת גלותך, זרים קורעים את בשרך, מעוררים אותך – אבל לשוא!
תרדמתך ארוכה מאד, שנות מאות רבות, בלווית חלומות נעימים לפעמים על משיחי-שקר, ישנת ברוגזה, לא עברה עת אשר לא חבלו בך ולא הקיזו לך דם, ואתה היית מתהלך כמוכה-ירח מגוי אל גוי, וכמוכה-ירח לא היתה יכולת להעירך. במאת השנים האחרונה החילותָ לישון במנוחה, וכאשר קמו הזרים, אשר שנתך במנוחה היתה להם לזרא, ויחלו לנשכך, לירות בך אבנים ולהרבות פצעיך, באמרם: "לך מאתנו, כי צר לנו המקום" – החלו בניך להעירך ולעוררך, להוכיח לפניך כי גם לתרדמה יש קץ, כי תרדמה איננה חיים – הקיצה, חלץ עצמותיך, פקח עיניך, עורה לחיים חדשים על אדמה לאומית בקולטורה לאומית ובחיים לאומיים נורמליים ככל העמים, – ואתה, עמי הנך מניע אבר, פוקח עין, מעורריך חושבים כי הנך מקיץ, נכון לחיים – אבל באמת הנך שוכב עוד כמתעלף!
האמנם לשוא העמל? הבאמת אין עוד תקוה כי תקיץ לחיים? האך שירתך לפעמים בעת תנומתך "עוד לא אבדה תקותנו" איננה אך דיבוב שפתי-ישנים?? הקיצה עמי! הלא אחרית תרדמתך – מוות.
אין עם אשר יוכל להאריך ימים בקרב עם אחר. אך על אדמתו הוא יוכל לנצור את דתו, את שפתו, את קולטורתו, את תמונת חייו וכל המציין אותו בתור עם ידוע. בין זרים – בין בחיי מצוקה, בין בחיי נחת, מוכרח כל עם לאבד את סגולותיו, להיבטל בקרב אחרים ולהישמד מתחת השמים. כן היה לרבים עמים היסטוריים, כן יהיה לך, אם לא תאבה לקומם את חייך העצמיים.
נורא ואיום הוא לראות במיתת איש אחד, אבל אלף אלפי פעמים יותר נורא ואיום הוא אם עם שלם ימות!
הבאמת רוצה אתה כי כל באי-עולם יהיו עדי מותך? הלזאת חיית יותר משלושת אלפים שנה, הקימות נביאים גדולים, מלכים נבונים ואיתנים, חכמים מפורסמים, הפלאת את כל העולם כלו בכוחך לשאת ולסבול כל צרה ומצוקה מכל מיני תלמידי המן ומדורות אש – למען תמות באחריתך על אדמה נכריה כהלך נודד.
אל תאמר כי אם לא מַתָּ עד עתה, לא תמות גם לעתיד. לא, עמי, שומריך, אשר עד עתה נצרו את חייך (אוי ואבוי לחיים כאלה), תורתך והגיטו – איבדו את כוחם, פניך אין לך עוד, ראה והביטה אל תבנית בני נעוריך... הם "מרקדים על כל חתונות בני-נכר" ואותך לא יאבו לדעת; האין זו גסיסה לאומית?

ב.
את כל אלה ורבות כאלה, אשר כבר נשמעו בספרותנו בכל הלשונות במשך עשרים ושבע השנים האחרונות, המוכיחים כי חיי הגלות לא היו מעולם חיי אנוש, וכי כל המכבד את עצמו ורוצה להיות כאחד האדם מחויב לתמוך את רעיוננו הלאומי הנשגב – הפיצו ככל אשר תוכלו, הוכיחו לאחינו כי אנו בעצמנו, בנינו, חיינו והוננו, נהיה לנו אך אז כאשר ארצנו ההיסטורית תהיה לנו, כאשר נחיה חיי אנוש ככל הגויים.
וארצנו ההיסטורית יכולה בנקל להיות שלנו, אם בעצמנו נרצה בזה. צריך רק לקנות שם אדמה, לקנות אדמה ולקנות אדמה.
עבדו, עמולו, בשנים הקרובות עוד לנו שעת הכושר, העירו את העם, הזכירו לפניו, השמיעו לפניו, שלא תאבד שארית יעקב!...
"עתה או עד עולם לא! אוי לבנינו, אוי לזכרון אחינו בני דורנו אם לא נוציא תועלתנו מן הרגע הזה!"
הקיצה עמי!

"הקיצה עמי!", ביבליותיקה קופיקה, תרס"ט (כרך ד' עמ' 434-430).

מקור: "מ.ל. ליליינבלום – מבחר מאמריו", בהוצאת המחלקה לענייני הנוער של הנהלת ההסתדרות הציונית ובהשתתפות קרן היסוד והקרן הקיימת לישראל, ע"י "מצפה" חברה להוצאת ספרים בע"מ.