א
כל-הלילה רתחו ימי להבות והשתרבבו לשונות אש מעל הר-הבית. כוכבים נתזו מן-השמים הקלויים וייתכו רשפים רשפים ארצה. הבעט בכסאו אלהים וינפץ לרסיסים כתרו?
וקרעי עננים מְאָדמים, טעוני דם ואש, תעו במרחבי הלילה. ויתנו בין ההרים הרחוקים את-זעם אל נקמות, וחמתו בין צורי המדבר הגידו. הקרע אלהים את-הפָּרפּוּריה ויִזֶר קרעיה לרוח?
ותהי חִתת אלהים על-ההרים הרחוקים וחיל אחז את-צורי המדבר הזועפים: אל נקמות יי, אל נקמות הופיע!
הנה הוא אל נקמות, הוא בכבודו ובעצמו. שלֵו ונורא הוא יושב על-כסא אש בלב ים הלהבה. מעטהו שלהבת ארגמן והדום רגליו גחלים בוערות. כִּתרוהו דהרות אִשִּים, מחול אכזרי קודח סביבו. על-ראשו תשָאֶה להבה, גומעת בצמא חלל העולם. והוא שלֵו ונורא יושב וזרועותיו נתונות על-לבו. מרחיב להבות במבט עיניו ומעמיק מדורות בניד עפעפיו. הבו לַיָי, דוהרים דולקים, הבו לַיָי מחול להט ואש!

ב
וכשנצנץ השחר על-ההרים ואדים חוורוורים פשטו בעמקים – וישקטו יַמֵּי הלהבה ותשקענה לשונות האש מהיכל ייָ השרוף על-הר הבית.
ומלאכי השרֵת נאספו כמשפטם במקהלות קודש לאמור שיר של-שחרית, ויפתחו את-חלוני הרקיע, וישלחו ראשם מול הר-הבית, לראות, הנפתחו דלתות ההיכל ואם-עלה עתַר ענן הקטורת?
ויראו והנה יי אלהים צבאות עתיק יומין יושב עם-דמדומי השחר על-המשואות. מעטהו תימרות עשן והדום רגליו עפר ואפר. ראשו שמוט בין זרועותיו והררי היגון על-ראשו. מחריש ושומם הוא יושב ומביט אל-החרבות. זעף כל-עולמים הקדיר עפעפיו, ובעיניו קפאה הדממה הגדולה.
והר הבית עודנו עשֵן כולו, עיי אפר, תלי רמץ ואודים עשנים יחד נערמו, וגחלים לוחשות, ציבורים ציבורים, נוצצות כערמות אקדח וכדכֹּד בדומיית שחר.
וארי האש אשר-ירבץ על-המזבח תמיד יומם ולילה – גם-הוא דעך ואיננו. עוד תלתל יתום אחד מקצה רעמתו מהבהב ורועד וגוסס על-גל-האבנים השרופות בדומיית שחר.
וידעו מלאכי השרת את אשר-עשה להם האלהים. ויזדעזעו מאד, וירעדו עמם כל-כוכבי הבוקר; ויליטו המלאכים את-פניהם בכנפיהם, כי-יָראו מהביט אל-צער האלהים.
ותהפך שירתם בשחר ההוא לקינה חרישית ונהי דממה דקה. דומם פרשו ובכו, מלאך לנפשו מלאך לנפשו, ויבך בדממה כל-העולם עמם...
ואנחה חרישית אחת, חרישית ועמוקה, מכנף הארץ עלתה ופשטה – ותִשבִר בדומיית הבכיה... נשבר נשבר לב העולם, ולא-יכל עוד אלהים להתאפק. וייקץ יי וישאג כאריה ויספֹּק את-כפיו, ותעל השכינה מעל החֹרבות ותבוא במסתרים.

ג
ואיילת השחר זרחה בצניעות יגונה נגד הר הבית; משפריר התכלת אל-החֹרבות השקיפה, וריסיה, ריסי הכסף, רעדו בדממה.
ומלאך צעיר אחד, עגום עינים ונקי כנף, שומר פניני הדמעה הכמוסה בכוס היגון האילם, ראה מעל איילת השחר את-תלתל האש שארית האריאל, כשהוא מהבהב ורועד וגוסס בין האבנים השרופות על-הר הבית.
ויחרד לבב המלאך ויצר לו מאד, פן-תכבה גחלת יי האחרונה, ונכחדה אש הקודש מן-הארץ, ואבד ניר לעם יי ולביתו עד-עולם.
וימהר ויעָף מעל איילת השחר, ומחתת אש בידו, וירד על-חרבות הר הבית, ויחרד אל-מקום המזבח, ויחתה את-שלהבת יי מן-היקוד, ויפרש כנפיו ויעָף.
ומרגלית דמעה נפלה מעיני המלאך ותשקע ברתיחה בגל הרמץ, היא הפנינה היחידית אשר גרע המלאך מכוס היגון האילם, דמעת ישועה ורחמים אל-הִנָּצל שארית אש האלהים.
וַיֵדֶא המלאך בין ערפילי טוהר ושלהבת הקודש בימינו. אמץ יאמצנה אל-לבו ואל-שפתיו יגיענה. לפניו תדוץ איילת השחר ולבבו מְקור תקוה ונחומים.
ויביאנה אל-אי שומם ויניחנה שם על-שן-סלע מָצוֹק. רוֹם נשא עיניו העגומות ושפתיו לחשו בדממה:
– אלהי הרחמים והישועות! אל-נא תִכבּה גחלתך האחרונה לעולמים!
ואלהים ראה ללבב המלאך נקי הכנפים ויחיה את-השלהבת; ויצַו עליה את-איילת השחר, ויאמר: "הזהרי, בתי, בגחלתי ולא תכבה, כי כבבת עיני היא לי. עמדי וראי מה-ייעשה בה."
ותעמוד איילת השחר ברקיע כנגד השלהבת הקטנה, ותרמֹז לה ממרום באהבת אֵלֶם רחוקה ובגעגועי צניעות. וַתִצרֶנָה בְּאי ישימון, לבקרים תפקדנה בנגה זַרחָהּ, ותֵט אליה קרן חסד ונחמה.
והמלאך הצעיר עגום העינים עף אל-מקומו לשמור את-הדמעה הכמוסה בכוס היגון האלם כששמר; ואולם עיניו עמקו ועגמו משהיו, ועל-לבו ושפתיו צרבת אש, מכוָוה אשר לא-תֵרָפא לעולם, כי נגוֹע נגעה בם אש הקודש עד לאין מרפא.

ד
ובעת ההיא הוליך האויב באניות משבי ירושלים מאתים בחורים ומאתים בחורות. כלם טהורים בני טהורים, עָפרֵי חמד מהררי יהודה. טל הנוער עוד ילין בתלתליהם וזוהר שמי ציון מעיניהם יערוף, אביהם – הצבי ישראל, ואמם – איילת השדה.
ותמעט בעיני האויב כי התעלל בם וישקץ לנצח את-שירת חייהם הרעננים – ויאמר עוד לכלות נפשם בשממון ולהמיתם מיתה ממושכת ברעב ובצמא. ויפשיטם ערומים ויורידם אל-האי השומם ההוא. את-הבחורים לבד, אל-עבר האי מזה, ואת-הבחורות לבד, אל-העבר השני מזה, ויעזבם שם.
כי אמר האויב הבליעל: יֵחָצו – ויִכָּפֵל משא אסונם! יתעו אלה לבד ואלה לבד באי השומם, ואל-יראו ואל-ימצאו אלה את-אלה, עד יבושֶת נפשם והִמֵּק לבבם וכְבוֹת אור עיניהם; ובהיות כפ?ע ביניהם וידיהם שלוחות אלה לקראת אלה – והתעוותו פניהם פתאם, ופקו ברכיהם ונפלו ארצה, ומתו מות זוועה על-ארץ ברזל תחת שמי נחוּשה, באפס נחמה ובאפס חמדה.
וילכו באי השומם שלושת ימים ולא-מצאו מחיה ומים. אבלים ומחרישים הלכו ואין דובר דבר. עיניהם נעוצות בחול הקודח וראשם כפוף תחת להט שמש, בשבטי אש יפגעום חַדּוּדי צורים ועקרבי הסלעים ילעגו לאידם.
כי אֵרַר ייָ את-האי מעולם ויהי קרֵח וצחיח, לא גִדֵּל בלתי אם-אבנים ועקרבים. וחתימת דשא אַין, ואין אַמַּת צל ואין ניד חיים – אך דומיית תלאובות ויקוד חררים מסביב. וַתֵלָּה עינם מפני קָרְחָתו, בתוכם התעלף לבם ונפשם התמוגגה. רוח אפם חוטי אש והבל פיהם שרפת נשמה. גם-הד פעמיהם מת תחתיו ערירי וצִלָּם באשר נפל – נשרף.
וַיֵרָדם מעיין חייהם בתוכם וישתוק, ונפשם התקפלה בפינה אפלה. ואפסה חמדה, ואזלת יד, ונעצמה העין מאליה, ולא ידעו כי-הולכים המה.
ואולם בחשוֹך הכל בתוכם ובהֵאָלם הכל – וצף פתאם מן-הדממה קול צעדה בטוחה וקצובה, כהד פעמי רגל אמונה בלכתה וכהלמוּת לב נבון ושוקט, ולא-ידע איש מאין באה הצעדה ולמי היא; כי מתוך לבבם שמעוה ומאמצע כולם יצאה. וידעו כי אחד פּלאִי מתהלך בתוכם ולבב כולם בלבבו. ונמשכו אחרי צעדת הפלאי ועיניהם עצומות כשהיו. נפשם כרוכה על-עקבו ובין פסיעות רגליו תתלבט.
ויש אשר יתחזק אחד והציץ מתוך סדק עפעפיו – והפלתה עינו מכל-החבורה שני בחורים שווים בקומה ובגבורה, שניהם משכמם ומעלה גבוהים מכל-הבחורים ושניהם אנשי רזים ועיניהם גדולות ופקוחות לרוחה; ואולם האחד עלם רך בהיר עינים, והוא מביט שמימה, ויהי כמבקש שם את-כוכב חייו, והשני איש אֵימוֹת זעום עפעפים, והוא מביט ארצה, ויהי כמבקש את-אבדת נפשו – ולא-ידע האיש להכריע, מי משניהם הפלאי אשר יכין צעדם, אם זה העלם הרך בהיר העינים ואם זה איש האימוֹת זעום העפעפים.
- - -

מקור: "כל כתבי ח"נ ביאליק", הוצאת דביר