הדת והמדינה
לשאלת עתידנו בארץ-ישראל
א.
כלל גדול הוא בחיי היחיד והצבור: סוף מעשה במחשבה תחילה. אם ראית יחיד או צבור עושה ומצליח סימן הוא, כי צרף מחשבה למעשה, כי ברר לעצמו במחשבה תחילה כיצד יעשה את המעשים, במה יתחיל ובמה יסיים. אמנם, קשה למצות את עומק המחשבה ולהגשים את כולה בפועל, רובן של מחשבות עולות הן למעלה כצפרי דרור ואינן יודעות גבולות ותחומים, והמעשים הם ברובם מצומצמים ומוגבלים, תלויים בתנאי המקום והזמן. אולם, אם היחיד או הצבור יודע את אשר לפניו ודרכו מסוימה ומותוַה מראש, יודע הוא גם בשעת הדחק מה לקרב ומה לרחק, על מה לוותר ובמה לפשר ונמצא כי מעט מהרבה עולה בידו ומתגשם בחיים. אם היחיד או הצבור מסתפק בשאיפות לבד ואין לפניו תכנית מסוימה כיצד לגשם אותן השאיפות החיים, בא הוא לידי בלבול, אם יש לו שעת כושר להוציא אותן אל הפועל ולידי יאוש גמור, אם הוא פוגש מכשולים על דרכו.
- - -
עומדים אנו עתה לפני חיים חדשים. הננו מקווים, כי עוד בימינו נזכה לחיות חיי עם בארצנו וחיים יהודיים שלמים, חיים שיש בהם מן הרוח הלאומי והמסורה הדתית. שואפים אנו לימים ההם, אשר לא יהיה עוד מקום לשאלה: יהדות זו מה היא? – כי רוח לאומי חזק ישרור בתוכנו וסביבתנו וכל אחד מאתנו יהיה יהודי במעשים וברגשות. כשם שכל בן נכר, היושב על אדמתו וחי בארצו, אף אם אין הוא הולך אחר הרוב והשקפותיו, דבריו ומעשיו אינם מתאימים לדעותיהם ודרכיהם של אחרים, אין הוא מוציא את עצמו מן הכלל ואין הכלל מוציא אותו, כך יהיה אצלנו. בודאי יהיו בתוכנו גם עבריינים, אולם יחסם אל היהדות לא יהיה מוטל בספק, כי הרוח הלאומי השורר בכל עם, החי בתנאים נורמליים, ילפף גם אותם ולנו לא תהיה שום רשות, אף רשות מוסרית, להוציא את מי שהוא מן הכלל שלנו ולגרשו מהסתפח בנחלתנו, אם לא יהיה רצוי לנו. יחד עם זה שואפים אנו בכל לב, כי לא נהיה ככל הגוים, כי לא תהיה ארץ היהודים כארץ הסרבים או אפילו כארצות הברית, שהן חטיבה לעצמן רק בשפתן, בדבר ימיהן ובחייהן המדיניים. המעולים שבנו שואפים, כי יהיה מורגש בארצנו גם רוח דתי, רוח של מסורתנו ותורתנו, ואם לאו – יצא שכרנו בהפסדנו. אמנם, נתקן את גופנו, נשב בשלווה, לא נטעם טעם גלות חומרית ונהיה בני חורין גמורים, אולם לא נתקן את נפשנו. כי תחת אשר עד כה המשכנו לטוות את חוטנו ההיסטורי, להיות עם סגולה עם נבחר, בעינינו אנו, ובמידה ידועה גם בעיני העולם כולו, ננתק פתאום את החוט ונהיה עם פשוט, קטן ודל, שעשרות ומאות כמותו בעולם. נרכש לנו ארץ תחת רגלינו אבל לא יהיו שמים מעל לראשנו. אלפי שנים חיינו באמונה עתיקה, במסורת ידועה, בתורה שלמה; קיימנו את תורתנו מעוני ומעושר, באנו באש ובמים ולא בגדנו בקדושתנו הלאומית ומי שהוציא את עצמו מן הכלל ראינו אותו כאבר מדולדל שנשר מעל גופנו הלאומי וכלום נבגוד עתה כולנו בשביל ארץ חמדה, טובה רחבה?
אולם כאן מתעוררת השאלה: התינח כשאנו חיים בארצות זרים, סדרי הארץ ונמוסיה נעשים על-ידי אחרים והוויתינו הלאומית מתבטאת רק בדעות ובמחשבות, אז אפשר לנו לברר בנקל לפני אחרים, כי שני יסודות אלה, "כל ישראל חברים" ו"ישראל ואוריתא וקוב"ה חד הוא", - הכרה שלמה בזכותם של אלה החושבים לא כמותנו ואמונה גמורה בדעותינו אנו – אחוזים זה בזה כשלהבת בגחלת, עיקר זה עולה ומבצבץ מספרותנו, מהשקפת עולמנו וגם מן החיים המדיניים והרוחניים שחיינו בעבר. אולם כשנחיה חיי עם בארצנו וסדרי החיים יתנהלו על ידינו, בודאי יבואו לידינו חוקים ומשפטים, דינים והוראות, מנהגים ונִמוסים, - ותנאי המדינות שונים עתה תכלית שנוי ממה שהיו לפני אלפים ושלשת אלפים שנה, - איך נתאים את דעותינו והשקפותינו אל החיים הממשיים, חיי היום יום? רבים יושבים עתה על המדוכה: מה יהיה אצלנו היחס בין הדת והמדינה, כלומר, כיצד נפתור את שאלת הממשלה והכנסיה, שמתלבטים בה עמים אחרים. הרבה חוקרים לדעת מה תהיה השקפתנו, השקפת שלומי אמוני ישראל, על שאלות דתיות שונות, הנוגעות אל החיים הציבוריים. אם עד כה פטרנו את עצמנו מלדון בשאלות האלה אין אנו רשאים לעמוד עתה בשתיקתנו. אמת הדבר, כי עדיין אין ארצנו בידינו, ואפשר כי כל תקוותינו לא תתגשמנה במלואן, אולם תעבורנה שנים רבות ואנחנו לא נהיה בארצנו הרוב, בעטיו של יחסנו הפשרני לישוב ארצנו עד עתה, וגם כשזכויותינו תהיינה בידינו, נהיה במידה ידועה תלויים במעשיהם של אחרים. מאזרים אנו עתה את כל כוחותינו לבנין ארצנו, מקריבים קרבנות רבים על מזבחה, מי בגופו, מי בנפשו ומי בממונו, ולמה לא נברר לעצמנו כיצד נסדר את חיינו הרוחניים לפי דעותינו ומחשבותינו? כלום באמת אחת היא לנו, אם שאיפותינו הרוחניות תמלאנה או לא? כלום גם אנו, נושאי דגל ישראל בטהרתו, כל שאיפתנו היא רק לבנות את ארצנו בחומר, לסול דרכים ומסלות, לפתוח בנקים ואת כל עניני הרוח, את בתי החינוך ובתי הספר לעזוב לאחרים כדבר של הפקר?
כלום לא הגיעה עתה השעה לברר קודם כל לעצמנו את סדרי החיים הרוחניים בארצנו, כפי שהם צריכים להיות לפי דעת תורתנו הכתובה והמסורה?

ב.
ישנם מושגים וערכים, שהם דומים זה לזה בשמם, ושונים לגמרי בתכנם. ויש, שמושג אחד הולך ומתפתח ברבות הימים, מתרוקן מתכנו הראשון, שהיה לו מתחילת ברייתו ומתמלא תוכן חדש, פושט את צורתו הפנימית ולובש צורה אחרת. השנויים האלה אינם נראים לקצרי הראות הרוחניים והם באים ומחליפים מושג במושג, לפי שווי-שמם ולא לפי שנוי-תכנם. הללו מודדים את המושג המתפתח, המקבל תוכן חדש, במידת תכנו הישן.
מתוך השקפת מוטעית כזו הולכת ומתעוררת עכשיו אצלנו השאלה החדשה, - על "הדת והכנסיה". אמנם שאלה זו לא יצאה עדיין לאויר עולמנו ואינה "בוערת" עדיין, אולם היא מהבהבת כבר בקצה מחננו וכבר נמצאו לה טוענים, העומדים ודורשים פתרונה. יש מהם המנבאים עתידות, כי שאלת המדינה והכנסיה עתידה להביא בארצנו לידי מלחמה כבדה בין ראשי הממשלה וכהני הכנסיה, כזו שהיתה בארצות אחרות. העם ברובו יטה אחרי הכנסיה והמשכילים יעמדו לימינה של הממשלה וסוף הנצחון להיות על צדם. ויש סוברים, כי השאלה תפתר בדרך שלום. הרי כבר נמנה ונגמר אצלנו, כי "הדת הוא דבר פרטי המסור ללבו של כל יחיד". וכך שוקלים וטורים בשאלה זו ואינם חלים ומרגישים, כי טועים טעות מעיקרה, שדנים על שאלת הדת בחיינו כעל שאלת המדינה והכנסיה. מערבבים שתי פרשיות מיוחדות, שאין ביניהן שום צד שווה. לא רק אומתנו שונה מכל אומה ולשון אלא גם דתנו שונה מכל דת. לגבי אומות העולם הענינים המדיניים לחוד והענינים הדתיים לחוד. עיקריהם של אלה יונקים מתחומים מיוחדים וגם נופיהם נוטים לרוחות מיוחדות. המדינה אינה נוגעת במלכותה של הדת ואין הדת נוגעת בהנהגתה של המדינה. אף המאמין הגדול ביותר שבכנסיה הנוצרית או המחמדית, אינו יכול לחיות חיים מדיניים על פי דתו. יש באותן הדתות רמזים על הטוב והרע שבחיי המדינה, על היפה והמכוער בדברים שבין אדם לחברו ובין אזרח לארצו אבל אין בהן חוקים ומשפטים, אשר על פיהם תתנהג כל המדינה. אף העמים האדוקים ביותר בדתם, מוכרחים לחבר ולסדר ספרי חוקים ומשפטים לחיים מדיניים, צבוריים ומשפחתיים. החוקים האלה נחקקים בידי אנשים חיים, בשר ודם, בדרך טבעית, ומי שחולק על החוקים המקובלים או מגלה בהם פנים שלא כהלכה אינו נקרא חוטא במובן הדתי. מפני זה נפרדות הדת והממשלה זו מזו והריהן כשתי רשויות. הכהן הדתי והשופט המדיני נפרדים הם בעבודתם ובכהונתם, ואין אחד נכנס לתוך רשותו של חברו.
מתוך כך נעשות שתי הרשויות האלה, של הכנסיה ושל הממשלה, כשני כוחות נפרדים, המתחרים זה בזה. נפרדות הן, משום שאין ביניהן נקודת מגע ומתחרות הן מתוך יצר לב האדם ותכונת המפלגות הצבוריות למשול ולהשתרר. מלחמה תמידית בין ראשי הכנסיה, הרוצים להשפיע מרוחם הם על כל המעשים במנהיגי הממשלה, הטוענים, ובצדק, כי אין שתי הסתדרויות משתמשות בכתר אחד. כשזו עולה יורדת זו, ואם ידה של הכנסיה על העליונה מוכרחת הממשלה החילונית להיות רק "תניא דמסייע" לה. משום כך דורשים בעלי הממשלה את פירודה של הכנסיה, ובמקום שאין הכנסיה והממשלה נפרדות זו מזו אין הן עובדות יד ביד, אלא ידה של הכנסיה על העליונה. אמנם יש, אשר המושל העליון באותה מדינה משמש כסות עינים אולם גם המושל עצמו, אם שהוא גופו עומד בראש הכנסיה הדתית, כאשר היה ברוסיה ובתורכיה, או שהוא מקבל מרותם של העומדים בראש הכנסיה. לעומת זה הרי במקום שהפרוד שולט, אין בו משום כפירה בדת אלא משום סִמון הגבולות והתחומים, ויש גם אשר המאמינים בעצמם משתדלים להפריד בין הכנסיה ובין הממשלה לא להכעיס ולקנתר, אלא משום שהם רואים את הנולד, שאם לא יפרידו אז תהא הממשלה המדינית נכנעת אל הכנסיה הדתית, מה שהוא נגד רצונם, קל וחומר לאלה שאינם בני הדת השלטת באותה המדינה, שדעתם נוחה מאותו הפרוד, משום שאין להם ענין להשליט את הדת על המדינה. סכומם של דברים: פרוד הכנסיה והממשלה אצל אומות העולם אינו מכוון כנגד הדת אלא כנגד ממשלתם העליונה של כהניה וראשיה. אם נבוא לסמן את המחולקים בדעותיהם בדבר זה נראה, כי נגד הפרוד הם על-פי-רוב האדוקים בדתם עד כדי מידת ההשתררות, ובעד הפרוד הם המתונים בדת, שהסיסמא שלהם היא: "את אשר לגבוה – לגבוה ואשר לקיסר – לקיסר".
לא כך הוא הדבר אצלנו. תורתנו הכתובה והמסורה אינה ספר חוקים שנכתב בידי אדם, אלא ספר תורת ה' ואם נבוא לבקר ולאמור "מצווה זו נאה ומצווה זו אינה נאה" הרי זו כפירה בכל ואין אף הודאה במקצת, כי בזה מורידים אנו את התורה מקדושתה. האומר כן הריהו מוציא את עצמו מכלל המאמינים, לא רק בתור בן-ישראל, אלא גם בתור בן-דת בכלל. תורתנו כוללת לא רק דברים על המדינה ועל החיים הצבוריים, אלא גם חוקים ומשפטים למדינה ולחיים הצבוריים עצמם. החוקים האלה הם הם גופי תורה ומצוות דתיות. באותן הפרשיות, ששם כתוב ושנוי על הדברים שבין אדם לנפשו ובין איש לקונו, יש גם כללים ופרטים על הנהגת המדינה וחיי החברה, על יחסנו ליתר המדינות, כיצד להלחם בהן וכיצד להשלים עמהן. מעולם לא היו לנו, בין בארצנו ובין בגלותנו, ספרי חוקים ומשפטים, אשר יהיו רק חילוניים ולא דתיים. אין לנו כנסיה שאין בה מעניני הממשלה, כשם שאין לנו ממשלה שאין בה ממעשי הכנסיה. ולכן אין אצלנו שתי רשויות. אין הכנסיה והמדינה נפרדות זו מזו ואין להם אבות ופטרונים מיוחדים. ראש כנסיה, כהאפיפיור ברומי או ראשי הכנסיות בשאר הארצות, לא היה לנו מעולם. כהנינו, אף הכהן הגדול בשעתו, לא היו ראשי כנסיה אלא ראשי פולחן. הם עבדו את עבודת הקודש והורו לעם את הדרך ילך בה. בסנהדרין היו לא רק ראשי כנסיה אלא גם ראשי ממשלה וכשם שהתעסקו בנגעים ואהלות כך התעסקו בדיני ממונות, בדיני אישות, והם הכריעו אם לצאת למלחמה או לכרות ברית שלום. גם מלכינו, בזמן שעשו רצונו של מקום ושל העם, היו נמלכים ברבותיהם אלופיהם ומיודעיהם שהיו גם אדירי-התורה, ואותם המלכים שמרדו במלכות שמים ובעטו בדברי התורה היו גם שנואים על העם ועדיין אין שמותיהם נזכרים לברכה בדברי ימינו.
ומתוך שאין הכנסיה והממשלה נפרדות בעיקרן אין הן מתחרות זו בזו. מעולם לא היתה באה הכנסיה אצלנו לעמוד מעל הממשלה, מכיוון שהממשלה כשהיא לעצמה הרי היא בשר מבשרה ועצם מעצמה. אם היו מקרים, בזמן המלכים הקדמונים בימי הורדוס, אשר המושלים לא שמעו לקול המורים ובעלי הלכה ויעשו הכל על פי דעותיהם הם, לא היה בזה משום חלוקי דעות בין כנסיה וממשלה או משום התחרותו של הכח המדיני בכח הדתי, אלא, מחלוקת בין אלהי ישראל ותורתו ובין אלהי העמים ותורותיהם או בין הרוח היהודית והרוח הנכרית.
מן האמור יוצא לנו, כי אף אם שם אחד לשאלה זו של כנסיה וממשלה הרי גם רב הוא ההבדל בין אותה הצורה, שהיא לובשת אצל אומות העולם ובין הצורה, שהיא לובשת אצלנו. ולא עוד, אלא שאצלנו אין השאלה במציאות כלל, שכן אם יבוא מי שהוא להפריד בחיי מדינתנו, לכשתבנה, בין הכנסיה והממשלה, לא יהיה זה פרוד אלא סתירה. אם יאמר מי שהוא: יתעסקו הדתיים בעניני דת ובעניני ממשלה לא יתערבו, הרי זה כאילו אמר: נחתוך את תורתנו לגזרים, את המועט המטפל בענינים מוסריים ורוחניים נקבל ואת הרוב הדן על מעשים ומנהגים לא נקבל ובמקומם נקבל חוקים אחרים ומשפטים אחרים. שיטה כזאת, אם ישנה או אם תהיה, אין לה לסמוך על החיים המדיניים בארצות אירופה ואמריקה אלא עיקרה בדברי הימים שמתחלה, כש"עובדי עבודה זרה היו אבותינו –"

ג.
כלל גדול היה בישוב העולם: אין סדרי-החיים נעשים מראש. אין אנשים באים למדינה אחת אחרי שהחליטו ביניהם איך להתנהג ואיך לסדר את חייהם. מתחילה מתקבצים למקום אחד. יחידים, קבוצות, אחר כך מתאגדים בינם לבין עצמם ומתוך חייהם הפרטיים והצבוריים הולכים ונוצרים אותם המשפטים והנמוסים, הראויים להם למקומם. לפי זה אין צורך כלל בחקיקת חוקים למפרע, מכאן ולהבא. די להם למחוקקים ולדייני גזרות הנמוסים, המקובלים בעם, שכן על פיהם יכתבו לזכרון בספר, כי כך וכך נוהגים וכל המשנה מן המנהג – מתן ענשו בצדו. ובאמת כך היו נוהגים בימים מקדם. כל כותבי תולדות המשפטים, ביחוד משפטי רומה, מראים בראיות מוכיחות, כי שרשי המשפטים נעוצים בתנאי חייו של העם בשעת יצירתו. בזה מתבארים השנויים הרבים בחוקי הארצות השונות זו מזו באפין ובתנאי-חייהן.
אלמלי היה כדבר הזה בימינו, אז קשה היתה עלינו שיבתנו לארץ מולדתנו. שאלה גדולה היתה מנסרת בעולמנו: כיצד נאחד את החוקים והמשפטים מדור דור, עם אותם הנמוסים ואותן ההשקפות, שאנו בני הגולה, התרגלנו בהם בארצות פזורינו? מכיון שכלל גדול הוא, שאין חוקים נחקקים למפרע, אלא הם תוצאותיהם של החיים, המסודרים מאליהם, הלא כל אחד מאתנו, כל קבוצה וכל כתה, מסודר כבר באפני הנהגתו ובהלך מחשבתו וכיצד נתנהג בחבור ספר החוקים בארצנו? האם נקבל את החוקים והנימוסים, שנביא אתנו מהגולה, אף על פי, שבמדה ידועה, הם מתנגדים לאותם הדינים והמשפטים שאנו מקובלים מן המסורה, או שמא לא נזוז מן הכתוב והמסור לנו אף כמלא-נימה, אף על פי שנהיה מוכרחים לסדר את החיים שלא כמנהגו של עולם? ולאידך גיסא, יש לשאול את אלה המסכימים, כי חוקי התורה יהיו מונחים בקרן זוית, יהיו רק להלכה ולא למעשה ובחיים ישלטו החוקים הכלליים, שאלה זו: התינח, אם הבאים לארצנו יהיו כולם ממדינה אחת או מארץ אחת, כי אז אפשר, שיתנהגו כולם כמנהג המקום, שיצאו משם. אולם הרי רצוננו ותקותנו, כי יבואו לארצנו יהודים מכל הארצות ומכל המדינות. הספרדים, הבאים מארצות המזרח, חביבים לנו כאשכנזם מארצות אירופה: התימנים, הרחוקים מן החיים המודרנים רצויים לנו לא פחות מן האמריקאים, וכיצד נסדר את נמוסי המדינה וחוקי החיים, האם ברוח התימנים ה"חשוכים" או ברוח האמריקאים ה"נאורים", האם על דעת בני המערב או על דעת בני המזרח?
לאשרנו, רואים אנו בהתפתחותם של סדרי החיים בתקופה האחרונה אחרת, מאשר היתה לפנים. רואים אנו, כי חוקים נעשים וחיים מסתדרים במחשבה תחלה. חזיון מצוי הוא אצלנו, כי אנשים מחליטים לשנות בחוק אחד ממטבע שטבעו המחוקקים והם הולכים ומשפיעים על העם כי יתרגל אל השנוי, כי יעמוד מאליו על התִקון הראוי וידרוש בעצמו לשנות את החוק. חזיון זה אנו רואים באמריקה בשאלת ה"נזירות". אנשים ידועים החלו להשפיע על העם, כי איסור המכירה של משקאות חריפים, אף על פי שהוא הגבלת זכותו של האיש הפרטי, יש בו משום תקנה לכל המדינה, והפסדו יוצא בשכרו. לאט, לאט גברה השפעתם של העם, עד שהחליט לדרוש את שינוי-החוק בנידון זה. גם בארצות אירופה אנו רואים חזיונות מעין אלה. כל התנועה הסוציאלית מכוונת בעיקרה להרגיל את עם, כי ישנה את מחשבותיו והשקפותיו וממילא ישתנו החוקים. ותנועה זו הולכת ומצליחה. חוקים רבים, הנוגעים אל הרכוש והעבודה, אל היחס שבין הפועל לבעליו נעשו בארצות רבות כמו מאליהם, אחרי אשר מחשבותיהם של בני אותה ארץ נשתנו – ומה שברור היה לאבותיהם ואבות אבותיהם, כי בעל הרכוש, נותן העבודה, שולט בפועליו כמעט שלטון גמור, אינו ברור כלל בעיני הבנים והם מתפלאים כבר, כיצד אפשר לשעבד את הפועל יותר משמונה שעות ליום או לעכב בידו שלא יכריז שביתה.
מן האמור אנו למדים, כי בין הדרך הראשונה – החוקים בתור תוצאה מן החיים – ובין הדרך השניה – התאמת החיים אל חוקי הספר – יש עוד דרך שלישית. לפי דרך זו, מסדרים את החיים במחשבה תחלה על פי שאיפות ידועות והחוקים שיבצבצו אחר כך מן החיים, יתאימו לאותן השאיפות. מכיוון שבאנו לכלל זה, נפתרת מאליה שאלת עתידנו בארץ ישראל.
רבים יהיו בין הבאים לארץ, ביחוד בני אירופה ואמריקה, אשר אם לבם קרוב אל היהדות בכלל, רחוקים יהיו מידיעת תורתה והללו יאמרו: "מה לנו ולדיני ישראל? יתנהג כל איש וכל קבוצה לפי מנהגיו ונמוסיו וכשהחיים יהיו מסודרים, יבואו המחוקקים וימצאו הכל מוכן לפניהם, יוציאו מהם את המוצק והבריא ויחקקו אותם לחוקים. בינתים נחיה חיי עראי, על פי מנהיגנו ונמוסינו, שכבר נעשו לחלק מעצמנו ובשרנו. אם בתורה הכתובה והמסורה ישנם עיקרים ויסודות, המתנגדים לחוקינו ונמוסנו – אין לנו עסק עמהם". ולעומתם יהיו קיצונים כאלה, אשר יאמרו, כי אין לנו להשגיח כלל בנמוסים, המקובלים בזמן האחרון. עלינו להתנהג רק על פי חוקי תורתנו ואם רבים אינם מבינים אותם ואינם יורדים לעומק כוונתם, אין זה מעניננו. שתי המפלגות הללו תכנסנה פרוד בעמנו ואפשר כי עוד נהיה עדי ראיה ל"תקונים" ו"מתקנים" בארצנו, במהדורה חדשה וגרועה, מזו בגולה, כי התקונים לא יהיו עוד בנוסחי תפלה וב"סדרי עבודה". אלא בנוסחי החוקים ובסדרי החיים.
וכאן באה דרכנו אנו ככתוב שלישי ומכריעה ביניהן. הכרתנו היא, כי "זאת התורה לא תהא מחולפת" וכי האמצעי היחדי, לאחד את כל עם ישראל לכתותיו ולמפלגותיו בתוך סדר ממשלה אחד, הוא רק לחדש את כל חיינו עם חוקי תורתנו הכתובה והמסורה. אולם יחד עם זה, אין אנו רשאים לנהוג קלות ראש ולבטל בתנועת יד ובעקימת פה את כל רגשותיהם ונמוסיהם של בני הדור הזה. אם הנמוסים וההרגשות האלה מתנגדים לחוקי תורתנו, עלינו לתקנם לאט לאט. עלינו להתחיל את עבודתנו לא בחקיקת חוקים אלא בחנוך הבנים ובהשפעה על הגדולים. עלינו להרגיל את העם, כי יהיה רוצה בחוקינו, עלינו להשפיע, לו גם בדרך אי ישרה על-ידי בתי-הספר וספרי הלמוד, על-ידי עתונות וספרות, כי ישנו בני הארץ לאט-לאט את מהלך מחשבותיהם והשקפותיהם ויתקרבו אל חוקי תורתנו. מתוך השנוי הזה יתקבלו חוקי תורתנו מאליהם, לא מתוך כפיה מוסרית או גופנית, אלא מתוך הכרה פנימית וחפץ-הלב.
בסיכום: שאלת סדור החיים בארץ תקותנו, זוהי שאלת החִנוך וההשפעה הצבורית, ומתוך מסקנה זו עלינו לברר את השאלה העיקרית: איך יסודרו בארצנו בתי ספרינו הצבורים? האם נסתפק, כי בנינו ילמדו בבתי הספר הצבוריים רק שפה וספרות ולא נקפיד אם ילמדו אותם מתוך השקפה, המתנגדת לדת ולאמונה? או נדרוש, כי ילמדו שפה וספרות מתוך השקפה דתית דוקא? אלמלי אפשר היה לנו להסכים לדעה המקובלת, כי כנסיה וממשלה שתי רשויות הן, היינו אומרים כי גם חוקי החיים וחוקי התורה אינם שניים שהם אחד, וממילא הרשות לכל אחד ללמוד מה שלבו חפץ. ייסדו הנאמנים לדת בתי ספר משלהם והמתנגדים לדת ייסדו בתי-ספר משלהם ובלבד שהלשון והספרות הנלמדות בהם תהיינה לשוננו וספרותנו. אולם מכיון שנוכחנו, כי כנסיה וממשלה לגבי דידן אינן רק שתים שהן אחת, אלא אחת ממש, אין אנו יכולים להחליף את חוקי התורה בחוקי רומה, ומשום זה עלינו להרגיל את העם, בנעריו ובזקניו, בהערצת התורה ובידיעתה, כשם שכל מסדרי חיים צבוריים במחשבה תחלה, מרגילים את הקהל הגדול לשאיפותיהם. לזה אין לנו אמצעי יותר טוב מאשר להכניס את בתי הספר לרשותו של הצבור, לרשותה של המדינה, בבתי ספר אלה יהיו התלמידים – ועל ידם גם ההורים – מחונכים ברוח הדת והמסורה, כי מה שלגבי עמים אחרים לשון וספרות, זהו לגבי דידן דת ומסורת.
- - -
אם רוצים אנו להמשיך בחיינו הרוחניים ולא ליצור יהדות חדשה, עלינו לעשות את בתי-ספרנו בארצנו, לא רק בתים ללמוד שפות וידיעות שמושיות אלא בתי חנוך ממש על-פי רוח העם והשקפותיו. ידיעת תורה שבעל-פה וכל הקשור בה צריכה לתפוס מקום חשוב בין הלמודים. התלמוד ונושאי כליו צריך להשאר נחלת כל בית ישראל, אם רב ואם מעט, ולא רק חכמה ומדע למי שתורתו אומנותו. מובן, כי זקוקים אנו גם למומחים, שיקדישו את כל ימיהם או רובם, ללמודי התלמוד להיות מן המצוינים והגדולים, אולם רוח התלמוד וידיעה מסוימה בהלכה ובאגדה צריכות להיות קנין כל בן ישראל היודע ספר. כל תלמיד של בית-ספר חייב לדעת מסוגיות התלמוד ומרוחו, אף שלא יקדיש את עצמו ללימוד זה כשיצא לשוק החיים.
דרישה זו, שתהיה, אפשר, בעיני רבים כקיצונית יותר מדי, מחיבת אותנו לא להסתפק ביסוד בתי ישיבה ותלמודי תורה מטיפוסם של אלה המצויִם עתה בגולה ובארץ ישראל. חייבים אנו להכיר, כי ארצנו תהיה, וצריכה להיות, ארץ נאורה וארץ משכלת ואי-אפשר יהיה לנו לפרוש לקרן זוית ולהתבודד לעצמנו. אם רוצים אנו להיות עם מודרני, אין אנו רשאים בשום אופן להסכים כי כל השכלתנו תהיה מצומצמת רק באותם הלמודים הלאומיים או הדתיים המיוחדים רק לנו, וכשנצטרך לרופאים, לאדריכלים ולמהנדסים נביא אותם מארצות אחרות או נשלח את בנינו ללמוד באותן הארצות. כמו כן אין לנו רשות לחלק את בתי-הספר בארצנו , כי "שלנו" יהיו מוקדשים רק לתורה ולחכמת היהדות ו"שלהם", כלומר של אותם, שלא יסכימו להשקפותינו, יהיו בתי-ספר של השכלת העולם הכללי. אם זאת נעשה נעמיד תלמידי בתי ספרינו במדרגה נמוכה יותר מאותם התלמידים הלומדים בבתי-ספר חילונים. לא רק מתוך נקודה חומרית אלא גם מתוך השקפה רוחנית אסור לנו לעשות כן. כלל גדול הוא בחיים: מרבה עושר – מרבה כבוד ואם אותם התלמידים, שילמדו בבתי ספר חילונים יהיו העשירים והמשכילים ותלמידי בתי ספרינו יהיו רק לומדים ויראים, השפעתם של הראשונים תהיה יותר מרובה וידם על העליונה בכל דבר. וגם שם יהיה הולך ושונה אותו המחזה המעציב שאנו רואים בארצות הגולה: בחורי הישיבות עניים בחומר ומדוכאים ברוח, ותלמידי הגמנסיות הולכים ומצליחים בחיים והשפעתם גדולה בדרך ישרה ואי-ישרה.
מתוך חפצנו הגמור, כי יהיו כל בנינו יודעי תורה והולכים בדרכה, מוכרחים אנו לבנות בתי-ספר ללמודים עברים וכלליים והלמודים העברים יהיו לא רק ספרות ולשון אלא תורה, באופן שבנינו יהיו לא רק בני מקרא אלא גם בני תורה.
העברי, גליונות י-י"ג-ט"ו, 1918

מקור: "בשבילי התחיה", הברית העולמית לתנועת תורה ועבודה/מזכירות הנוער, בסיוע מוסד הרב קוק שליד המזרחי העולמי.