ה"ב" של בשם מזכירה לנו את "לא תשבעו בשמי לשקר" או, הנשבע בשם הקדוש ברוך הוא. אנא בשם" תהיה איפוא הכוונה, "אנא", הריני מבטיח ונשבע "בשם". "אנא" קבל תשובתי, כי אני מבטיח ונשבע על הקבלה להבא (החסרה בנוסח הוידוי של כהן – גדול) "בשם" כי לא אשוב ואחזור לחטא לעולם. ומשום - כך אני מבקשך: "כפר נא לחטאים, לעוונות ולפשעים" וכו'. כאן לפנינו כל שיטת הרמב"ם בוידוי. הקריאה הראשונה "אנא השם" באה התפילה-הבקשה לעמוד לפני ה', ואילו בקריאה השנייה "אנא בשם" באה העדאת ה' על כוונתו ואמיתותו של השב- המתוודה, קבלה להבא בשבועה, בבחינה של "ויעיד עליו יודע תעלומות כי לא ישוב לזה החטא לעולם".
הלכה בידוע לדעת כל הראשונים, שאם אדם מבטיח לקיים משהו ומזכיר שם ה' באמירתו זו, הרי זה לשון שבועה. עצם הזכרת שם ה' הופכת את ההבטחה לשבועה. כך אנו אומרים למשל "יהי רצון מלפניך ה' שלא אחטא עוד" (בתפילת "אלוקי עד שלא נוצרתי" בצלותא דרב המנונא), מה הכוונה בתפילה זו? הרי היא מתנגשת לכאורה עם עקרון הבחירה החופשית? אלא כך פירושה: "יהי רצון מלפניך", שתאמין לי, "ה'!" – שאני מקבל עלי בהעדאת עדים, יותר נכון, אתה תהיה-נא העד שלי " שלא אחטא עוד".
כל קבלה על-להבא בתשובה יש בה להלכה לא-סתם הבעת "רצון טוב", אלא הבטחה בשבועה וזאת היא כוונת הרמב"ם באמרו: "ויעיד עליו יודע תעלומות כי לא ישוב לזה החטא לעולם". כל שבועה שיש בה שם ה', פירושה שמעמידין בה את ה' כעד. מומנט זה נמצא בכל הווידויים החל מוידוי כהן גדול ("אנא בשם"!) ועד לכל הוידויים שלנו בסדר התפילות.
"אנא תבוא לפניך תפילתנו ואל תתעלם מתחינתנו, שאין אנו עזי פנים וקשי-עורף לומר לפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו צדיקים אנחנו ולא חטאנו – אבל, אנחנו ואבותינו חטאנו". כאן לפנינו וידוי של תשובה. חטאנו – כלומר: ואנו מוכנים לשוב. ההדגשה היא: "לפניך ה' אלוהינו ואלוהי אבותינו "למה לא מספיק "לומר לפניך"? כי וידוי בלי הזכרת שם ה' אינו וידוי! כי בלי שמו של הקב"ה אין שבועה ובלי שבועה אין שם וידוי נקרא עליו.
(וא"ת: חוטא שעשה תשובה והתוודה ולבסוף חזר על חטאו, למה לא יתחייב בקרבן על שבועת שוא? התשובה לכך היא, כי הנשבע לקיים את המצוות פטור מקרבן שבועה, אבל איסור שבועה יש כאן. ונמצא כי חוטא ששב וחזר על חטאו עובר גם על חילול שבועה.)

לקראת כריתת ברית מחודשת
שבועה למה? דבר זה ניתן להבין התשובה מסוג תשובת השכל, כאן אדם שרוי במאבק עז במלחמת-היצר ושבועה עשויה לחזק אותו בהחלטתו שלא ישוב לחטאו. "מניין שנשבעין לקיים את המצוות? שנאמר: נשבעתי ואקיימה משפטי צדקך". אבל בתשובת-הרגש, כאשר אנו בטוחים כי החוטא עצמו לא ירצה ואולי אף לא יוכל לחזור לחטאו, במקרה-כזה הרי אין אנו צריכים כל ערבויות מצד החוטא לגבי התנהגותו בעתיד – למה אפוא לחייבו בשבועה?
כדי להשיב לשאלה זו עלינו לבחון עניין נוסף, והוא עניין קדושת-ישראל שנקבעה כעקרון הן בהלכה והן באגדה. קדושה זו שניים הם מקורותיה: ראשית, קדושת אבות, הבאה לנו כמורשה מדור דור, מאברהם אבינו ועד ימינו אלה. כמו התורה כך גם הקדושה נמסרת במסורה מדור לדור. שנית, קדושה עצמית בכל אדם ואדם מישראל. נוסף לקדושה שאדם מישראל מקבל בירושה מאבותיו, יש בו קדושה שהקב"ה מקדש בה כל אחד ואחד מישראל בכל דור ודור. כאן אין הבדל בין תלמיד חכם לעם-הארץ, בין איש מידות לאיש פשוט, בין יהודי עובד ה' לבין יהודי מגושם – כולם שווים בקדושת ישראל. רש"י בפירושו לתורה קבע כלל זה בצורה ברורה. על הפסוק (דברים יד, ב) "כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגֻלה מכל העמים אשר על-פני האדמה" אומר רש"י: "כי עם קדוש אתה – קדושת עצמך מאבותיך ועוד בך בחר ה'", כלומר שתי קדושות הן, אחת "קדושת עצמך מאבותיך" - דהיינו, הקדושה שבאה לך בירושה. "ועוד ובך בחר ה'"- דהיינו, לכל יהודי יש לו קדושה עצמית משלו.
שרשיהן של שתי הקדושות הללו נעוצות בשתי כריתות ברית שבין ה' וישראל עמו. בעצם שלוש הן, אלא שיש בהן שתים שהן אחת, והן: כריתת הברית בחורב עם מקבלי התורה ובערבות מואב עם באי-הארץ (הברכות והקללות שבפרשת בחוקותי ובפרשת כי תבוא); ישראל נתקדש בבריתות אלו והקדושה הזאת עוברת אלינו בירושה מדור לדור. זוהי קדושת-אבות, או מה שרש"י קורא "קדושת עצמך מאבותיך". לשתי בריתות אלו – ברית שלישית, היא הברית הכתובה בפרשת נִצבים, ברית זו לו נכרתה עם אותו דור בלבד, אלא גם עם כל הדורות ועם כל איש ישראל עד סוף כל הדורות, ככתוב (דברים כט, יג- יד): "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת, כי את אשר ישנו פה עמנו עמד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום". מכאן נובעת קדושה מקורית, עצמית, של כל דור וכל יחיד בכל תקופה ותקופה. יש לנו איפוא קשר כפול עם רִבון-העולמים, הן כיחידים והן כזרע אבותינו.
מה ההבדל בין הקדושה הנובעת מכריתת הברית בהר-סיני ובהר מואב לבין הקדושה שמקורה כריתת הברית האחרונה? בגמרא מצינו כי מי שנשבע לבטל את המצוות, אין שבועתו שבועה מכיוון שהוא "מושבע ועומד מהר-סיני". היכן מצינו כתוב שנשבעו ישראל בהר-סיני? "נעשה ונשמע" הוא הצהרה, הבטחה, אבל לא שבועה. את השבועה אין אנו מוצאים – כפי שמציין הרמב"ן בפירושו לתורה – אלא בכריתת הברית שבפרשת נצבים שם כתוב "את הברית הזאת ואת האלה הזאת" – אין אלה אלא לשון שבועה. הבטוי "מושבע ועומד מהר סיני" מתכוון איפוא לשבועה זאת שחלה על כל אדם מישראל בכל דור ודור עד סוף כל הדורות.
צא וראה: כל חטא מחלל ופוגם בקדושת – ישראל. אמנם "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", אבל מבחינת הקדושה יש פער עצום בין ישראל חוטא לבין ישראל כשר.
מקור הקדושה הוא בכריתת-ברית, דהיינו בשטר-הסכם של התחייבויות הדדיות. חטא – משמעו שצד אחד בהסכם לא מילא את תנאי הברית וממילא – גם אם החוטא הוא שוגג או אנוס – ההסכם מתבטל ("אנוס כמאן דעביד לא אמרינן"), והקדושה שניתנה לו בתוקף ההסכם, פוקעת.
בנוגע לקדושת אבות, עוברת הקדושה בירושה מאברהם וממשה ואין בכוח אדם-חוטא לשבור את החוזה; הברית מסורה לכלל ישראל מכוח האבות ואין כוח שיוכל לבטלה. אבל הקדושה העצמית האישית, זו הבאה מכוח הברית שנכרתה גם עם "את אשר איננו פה עִמנו היום", אמנם היא נכרתה עם כל עדת ישראל ("כי עם קדוש אתה לה' אלוהיך"), אבל גם עִם כל יחיד ויחיד, וכאשר היחיד חוטא הרי הוא פוגם באותו חלק של הקדושה התלוייה בהתחייבויות של היחיד לגבי הברית שנכרתה. בקדושת "כלל ישראל" אינו יכול לנגוע ומבחינה זאת "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", הוא קשור בקדושה לעם, לעדה מכוח קדושת – האבות – אך כיחיד הוא מנתק עצמו מקשר הקדושה על-ידי החטא ונפגם חלק מקדושת ישראל שלו. יוצא מכאן שבעל-תשובה הוא לכאורה בעל-מום, אישיות פגומה ואילו מצד שני אומרת הגמרא (ברכות לד, ב) "מקום שבעלי תשובה עומדין שם – אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", והרי לבעל – תשובה חסר מימד אחד של הקדושה, קדושת עצמו שנפגמה והוא קיים רק בזכות קדושת אבות שבאה לו בירושה?
הפתרון לשאלה זו הוא בהגדרה נכונה של התשובה. לא זאת בלבד שהתשובה מטהרת את החוטא מזוהמת החטא, אלא יש בה גם מעין כריתת ברית חדשה בין האדם ביחיד והקדוש-ברוך-הוא.
וממילא, תשובה איננה רק טהרת האישיות, אלא קידוש מיוחד של "הגברא", המכשירה אותו מחדש לכריתת ברית. למעמד כזה יש צורך ראשית-כל שיהא אדם עומד לפני ה' ממש בעימות של "פנים בפנים דיבר ה' עמכם", כשמצד אחד עומד הקב"ה ומצד שני עומד האדם-החוטא-השב. אין שלוחים בכריתת-ברית ואם התשובה היא קבלה מחודשת של קדושה עצמית – הרי אין מנוס מעמידה ישירה זו של פנים-בפנים. ולא זאת בלבד, אלא שלמעמד כזה של כריתת ברית עם היחיד יש צורך בהתחייבויות החלטית, התחייבות בשבועה: "ואת האלה הזאת". ויש לשים לב לכך כי בכריתת הברית עם הציבור, עִם העַם כולו, כגון בהר-סיני או בערבות מואב, לא היה הכרח בשבועה ודווקא בכריתת-ברית עם כל יחיד ויחיד בכל דור ודור יש צורך בשבועה. "אתם נִצבים היום כֻּלכם לפני ה' אלוהיכם...לעברך בברית ה' אלהיך ובאלתו שאר ה' אלהיך כרת עמך היום".
ולפיכך, מבלי להתחשב בכך אם זו תשובת הרגש או תשובת הדעת, מוכרח להיות בכל תשובה מעשה קבלה, התחייבות "הגברא" בשבועה, בהתחייבות שיש בה כריתת-ברית שבין הקב"ה והחוטא. ולא לחינם אומרת הברייתא בסוף מגילה (לא, ב): "עזרא תיקן להם לישראל שיהיו קורין קללות... במשנה-תורה קודם ראש-השנה". ושואל רבינו נסים גאון, "אם כך הרי היה צריך לקרוא בפרשת כי תבוא לפני ראש-השנה? התשובה לשאלה זו היא בכך שכריתת הברית ב"כי תבוא" אינה נוגעת לתשובה. ברית זאת שב"כי תבוא" החוטא לעולם לא יאבד, שהרי בנוגע לקדושה זו, של כלל ישראל, אנו אומרים "אף על פי שחטא ישראל הוא", אבל ישנה קדושה אחרת, הקשורה בכריתת ברית אחרת זו של "אתם נִצבים היום כלכם לפני ה' אלוהיכם", שלקראת חידושה הולך אדם כאשר שב בתשובה בעשרת הימים המסוגלים לכך, בין ראש השנה ויום – הכיפורים.
ההכנה לתשובה בימים אלו איננה אך ורק לעזיבת החטא, לטהרת האישיות, אלא לכריתת הברית המופלאה, הגדולה, זאת שמביאה את האדם שוב לפני ה' אלוקיכם.
בפרט זה דומה תשובה לגירות. גר כמוהו כישראל לכל דבר. אף הוא זקוק לשתי קדושות: לקדושת אבות ולקדושת עצמו. איך מקבל עליו גר קדושת אבות? מן ההלכה המתבססת על הפסוק (בראשית יז, ה) "אב המון גוים נתתיך". אנו פוסקים על פי התוספתא שגר מתפלל ואומר "אלהינו ואלוהי אבותינו". עם התגיירתו מקבל הגר את כל המורשה של הקדושה השייכת לכל ישראל ואף הוא נעשה חלק מה"עם קדוש אתה לה' אלוהיך". איך מקבל גר קדושת עצמו, דהיינו את "בך בחר ה' להיות לו לעם סגולה"? על ידי קבלת עול מצוות! חלק זה בטכס הגרות אינו צרמוניה ריקה, אלא חזרה על "אתם נצבים היום לפני ה' אלוהיך", שם מפורש בכתוב גם "וגרך אשר בשעריך", וכי מניין היו שם גרים? הרמב"ן הפירושו לתורה אומר שאולי היו שם גרים שנסתפחו לישראל ואולי הכוונה "וגרך אשר בשעריך" – לגרים שיתוספו על ישראל מכאן ועד סוף כל הדורות. גם הגר היה כלול באותה כריתת-ברית עם היחיד, אלמלא זאת היה הגר חסר קדושה אחת משתי בקדושות שמצטיין בהן אדם מישראל ואנו הרי יודעים אנו שדינו של גר בכל דבר כדינו של כל אדם מישראל.
קבלת עול מצוות של הגר בשעת טבילה – היא המהווה כריתת הברית שבין הגר לבין הקב"ה.
מעמד "אתם נצבים" חוזר שוב ושוב כל-אימת שגר מתגייר ובא לחסות תחת כנפי השכינה.
קבלת עול מצוות בגר יש לה שני פנים: הפן האחד, כפשוטו, כולל התחייבות מצד המתגייר לקיים את המצוות, דבר זה חל כבר משעת מילה, כאשר הגר נימול לשם גרות, דהיינו לשם מצוות. הפן השני שבקבלת עול מצוות בשעת טבילה הוא כי קבלה זו מהווה כניסה לברית עם ה'. לפי דעת התוספות צריך נוכחות בית דין בשעת טבילה – לא לשם הטבילה עצמה, אלא לשם קבלת עול מצוות שהיא נערכת כמעמד פורמאלי החייב להיות בפני בית – דין. למה דווקא בבי"ד של שלשה? לומדים זאת ממשפט ושם נאמר "אלוהים ניצב בעדת אל בקרב אלוהים ישפוט" – השכינה שרויה בבית-דין של שלשה. למה חזרה זו על קבלת עול מצוות במעמד פורמאלי בנוכחות בית-דין לאחר שהגר כבר קיבל עול מצוות? ולמה יש צורך למעמד זה של קבלת עול מצוות בית דין של שלשה? מפני שיש כאן כריתת ברית ובית-הדין מייצג בה כביכול את השכינה – את ה"לפני ה'" שעומד בה האדם-הגר נוכח האלוהים בשעת כריתת הברית.

מקור: על התשובה, הרב יוסף דוב הלוי סולובייצי'ק, בהוצאת ההסתדרות הציונות העולמית