מפעם לפעם, בהזדמנויות מיוחדות, נהג איגוד הרבנים המתקדמים לתאר את מצבה הרוחני של היהדות הרפורמית. בפרוס מאה שנה לייסוד "האיחוד ליהדות מתקדמת באמריקה" ו"היברו יוניון קולג' - ג'ואיש אינסטיטוט אוף רליג'ון" נראה לנו כי השעה יפה לסקירה נוספת מסוג זה. באנו, אפוא, להודיע את תחושתנו לגבי אחדות תנועתנו היום.
מאה שנה: מה לימדנו
אנו חוגגים את התפקיד שמילאה היהדות הרפורמית באמריקה הצפונית, את צמיחתה של תנועתנו על אדמת החירות הזאת, ואת התרומות הגדולות שהרימו חברינו לחלומותיה ולהישגיה של חברה זו. אף חשים אנו סיפוק רב על כך שחלק כה גדול של תפיסתנו החלוצית את היהדות נתקבל על ידי כל בית ישראל. לרבו היהודים היום, דבר מובן מאליו הוא: שחייבים להתקיים יחסי גומלין בין המסורת שלנו לבין התרבות המודרנית; שעל דפוסי המסורת לשקף טעם אסתטי בן זמננו; שמן ההכרח ליישם את המתודולוגיה הביקורתית המודרנית אף בחקר המסורת; ושהשינוי היה – ובהכרח ימשיך להיות – מציאות בסיסית בחיים היהודיים. ואף על פי שיש החולקים על דעתנו, רבים קיבלו גם את משנתנו: שמוסר האוניברסליות, המשתמע ממסורת היהדות, מן ההכרח שייכלל במורש בחובתנו היהודית; שיש להעניק לנשים זכויות מלאות לקיים את היהדות; ושמחויבות יהודית שורשה ברצונו המודע של כל פרט ופרט. רוב היהודים בני זמננו, במסגרת הזרמים הדתיים השונים, מאמצים את הדישות של היהדות הרפורמית. לכן חושבים אנו שהמאה הזאת אישרה את תבונתה המהותית של תנועתנו.
מאה שנה: מה לָמדנו
אין ספק, הרבה השתנה במאה השנים שעברו. אנו ממשיכים לחקור את האירועים יוצאי הדופן של הדור האחרון, בבקשנו להבין את משמעותם ולשלב אותה בחיינו אנו. באה השואה וניפצה לרסיסים את האופטימיות קלת הדעת שלנו בכל הנוגע לאנושות והתקדמותה הבלתי-נמנעת. באה מדינת ישראל והעלתה באמצעות הישגיה הרבים, את הבנתנו את היהודים כעַם לפסגות חדשות של שאיפות ומסירות. האיומים הנרחבים על חירות האדם, הבעיות הנובעות מהתפוצצות המדע החדש ומהגידול המתמיד בעוצמת הטכנולוגיות, והריקנות הרוחנית של חלק כה רב מתרבות המערב - כל אלה לימדונו לסמוך פחות על ערכי החברה הסובבת אותנו ולהדגיש אותם ערכים במשנת היהדות שתוקפם עומד לעד. שוב למדנו לדעת כי העדיפות הגבוהה היא קיום העם היהודי וכי במלאנו את חובותינו כיהודים מסייעים אנו לקידום האנושות לקראת הגשמתה המשיחית.
רבגוניות כתוך אחדות: סימן ההיכר של הרפורמה
יהודים רפורמיים מגיבים לשינוי בצורות שונות על פי העקרון הרפורמי הגורס אוטונומיה של הפרט. אולם, היהדות הרפורמית לא זו בלבד שהיא סובלת גיוון - היא אף יוצרת אותו. במצבנו ההיסטורי נעדר הבטחון, עלינו לצפות לרבגוניות רבה יותר מבְּדורות עברו. כיצד נשלים עם רבגוניות זו, בלא להחניק חילוקי דעות ובלא לשתק את יכולתנו לנקוט פעולה חיובית - בכך ייבחנו אופינו ועקרונותינו. אנו מוכנים לשקול כל גישה המוצעת מתוך מחשבה וכנות, ברוח השקפותיה של היהדות הרפורמית. ואף על פי שחלוקים אנו בפירוש הרעיונות המובאים כאן ובדרך יישומם, אנו מוקירים חילוקי דעות כאלה ורואים בהם את סיכוייה הטובים ביותר של היהדות לעמוד באתגרים שאנו עתידים לעמוד בפניהם. ובבל זאת, אנו רואים ברבגוניות זו אחדות מסוימת ולא ניתֵן למפריד בינינו להאפיל על הדבר המלכד.
א. אלוהים
הצהרת אמונתנו באלוהים היתה מאז ומתמיד מניע עיקרי ביצר הקיום של עמנו. במרוצת מאבקנו בן מאות השנים לדבוק באמונתנו, חיווינו את האלוהים והבינוֹנוּ אותו באופנים רבים ושונים. מצוקות זמננו אנו והאתגרים שמעמידה התרבות המודרנית גרמו לכך שרבים מתקשים להאמין באלוהים באמונה יציבה ובהבנה ברורה. אף על פי כן, אנו משתיתים את חיינו, אם האישיים ואם הקהילתיים, על מציאות האלוהים ומותירים פתח לחוויות חדשות ולתפיסות חדשות של האלוהות. בתוך התעלומה שהיא החיים מכריזים אנו על אמונתנו שבני האדם, שנבראו בצלם האלוהים, שותפים הם בנצחיות האלוהים, חרף התעלומה שהיא המוות.
ב. עם ישראל
העם היהודי והיהדות אינם ניתנים להגדרה מדויקת הואיל ושניהם מצויים בתהליך של התהוות. יהודים, הן אלה שנולדו יהודים והן אלה שהתגיירו, מהווים איחוד בלתי-רגיל של אמונה ולאום. בהיות הורתנו ולידתנו כעברים במזרח הקרוב הקדום, אנו מלוכדים יחד, ככל קבוצה אתנית אחרת, בקשרי שפה, ארץ, היסטוריה, תרבות ומוסדות. אך עם ישראל מתייחד בשל עיסוקו באלוהים ושל הבנתו את מצב האדם בזכות עיסוק זה. במשך תולדותינו הארוכות נתקשר עמנו בקשר בל יינתק לדתו, על תקוותה המשיחית שהאנושות סופה להיגאל.
ג. תורה
התורה היא תוצאת היחסים בין האלוהים לבין העם היהודי. תיאורי פגישותינו הראשונות עם האלוהים חשובים לנו במיוחד. מחוקקים ונביאים, היסטוריונים ופייטנים - כולם הורישו לנו מורשה שלימודה הוא צו דתי וביצועה הוא דרכנו העיקרית להשיג קדושה. רבנים ומורים, פילוסופים ואנשי סוד, יהודים מחוננים בכל דור ודור - כולם הרחיבו את מסורת התורה. זה אלפי שנים לא פסקה יצירת התורה, והיצירתיות היהודית בזמננו ממשיכה ומוסיפה חוליות לשלשלת המסורת.
ד. חובותינו: קיום המצוות
היהדות מדגישה את המעשה יותר מאשר את האמונה כביטוי הראשוני של החיים הדתיים, כאמצעי שדרכו שואפים אנו להשיג צדק ושלום אוניברסאליים. היהדות הרפורמית שותפה להדגשה זו על חובה ואחריות. מייסדי תנועתנו הטעימו שחובותיו המוסריות של היהודי, אם כפרט ואם כחבר הקהילה, מצווֹת אלוהים הן. מהתפתחויות המאה שעברה למדנו שאם גם מתחילות הדרישות הנתבעות מאתנו בתחום המוסר, הן מקיפות היבטים רבים אחרים של החיים היהודיים כגון: כינון בית יהודי שמוקדו מסירות משפחתית; לימוד לאורך כל החיים; תפילה ביחיד ובציבור; קיום מצוות יומיומי; שמירת השבת והמועדים; חגיגת האירועים העיקריים במחזור החיים; מעורבות בפעולות בית הכנסת והקהילה; ופעילויות אחרות המקדמות את הישרדות העם היהודי ומשפרות את איכות החיים היהודיים. היהודי הרפורמי נתבע להתייצב מול המסורת היהודית בכל תחום ותחום של קיום המצוות, לבחון את התפיסות השונות בתוך מסורת זו ולהפעיל את האוטונומיה האישית שלו, תוך בחירה ויצירה על בסיס של מחוייבות וידע.
ה. חובותינו: מדינת ישראל והתפוצות
אנו זכינו לחיות בתקופה בלתי-רגילה, תקופה שבה הוקמה הממלכה היהודית השלישית במולדתו העתיקה של עמנו. אנו קשורים לארץ ההיא ולמדינת ישראל שנולדה בה מחדש בקשרים דתיים ואֶתניים עד אין ספור. תרבותה של מדינת ישראל העשירה אותנו ורוחה האמיצה האצילה עלינו. על פי דעתנו מציעה המדינה הזדמנויות מיוחדות במינן לביטוי עצמי יהודי. יש לנו חלק ואחריות גם יחד בבניין מדינת ישראל, בהבטחת בטחונה ובייצוב דמותה היהודית. אנו מעודדים את העלייה לארץ לאלה המבקשים למצוא הגשמה עצמית מֵרַבִּית למען ציון. אנו תובעים שליהדות הרפורמית תינתן לגיטימציה ללא תנאי במדינת ישראל.
בה בשעה שאנו רואים במדינת ישראל גורם חיוני לרווחת העם היהודי בכל מקום, חוזרים אנו ומצהירים על ציווי מסורתנו לכונן קהילות יהודיות חזקות בכל מקומות מושבותינו. אפשר לחיות חיים יהודיים אמיתיים בכל ארץ: כל קהילה וקהילה תפַתח את אופיה המיוחד ותעמוד על אחריותה היהודית. בית הכנסת הוא הוא יסוד חיי הקהילה היהודית. הוא המובילנו מעבר לעצמו לשתף פעולה עם יהודים אחרים, ליטול חלק בדאגותיהם ולתפוס הנהגה בענייני ציבור. לפיכך, מחויבים אנו לדמוקראטיזציה מלאה של הקהילה היהודית ולהקדשתה במונחים של ערכי היהדות.
דו-שיח פורה בין מדינת ישראל והתפוצות עשוי להראות כיצד מסוגל עם לעלות על לאומיותו בו בזמן שהוא מכריז עליה, וכך לשמש דוגמה לאנושות, העסוקה ברובה ביעדים קרתניים צרים ורבי סכנה.
ו. חובותינו: הישרדות ושירות
היהודים הרפורמיים בראשית התנועה, אשר זכו זה מכבר להיכנס לחברה הכללית וראו בכך עדות לאוניברסאליות הולכת וגדלה, נהגו לדבר על מטרת היהדות במונחים של שירות לאנושות. בשנים האחרונות שבנו והתוודענו למעלות הפלוראליזם וערכי הייחודיות. באורח חייו הייחודי מעניק העם היהודי תוקף יתר לערך עצמו, בה בשעה שהוא פועל לקראת הגשמת ציפיותיו המשיחיות.
עד לעבר הקרוב נראה היה שחובותינו לעם היהודי חופפות את חובותינו לאנושות. אולם היום יש שנמצאים שני צווים אלה בעימות-לכאורה. אין לנו פתרון פשוט להקל על המתחים הנובעים מכך. אך עלינו להתייצב מולם, בלא להסתלק ממחויבות אחת מן השתיים. דאגה אוניברסאלית לאנושות שאיננה מלוּוָה במסירות לעמנו אנו יש בה משום הרס עצמי; ואילו דבקות בעמנו בלא מעורבות בדאגות האנושות עומדת בסתירה למסר של נביאינו. היהדות קוראת לנו לקבל על עצמנו בו בזמן חובות אוניברסאליות וייחודיות.
ז. תקווה: חובתנו היהודית
דורות קודמים של יהודים רפורמיים היו חדורים בטחון לאין שיעור בכוח לטובה הטמון באנושות. אנו, שחיווינו חוויות נוראות, נאלצנו לחזור ולאמץ את גישתה המציאותית של מסורתנו באשר ליכולת האדם להָרֵע. ואף על פי כן מעולם לא אמר עַמנו נואש. שארית הפליטה של השואה, משזכתה בחיים, נאחזה בהם, טיפחה אותם ובהתעלותה מעל לאסון הנורא, הראתה לאנושות שאין להכניע את רוח האדם. מדינת ישראל, שנוסדה ומתקיימת בכוח רצון החיים של העם היהודי, עדות היא למה שמסוגל להגשים עם מאוחד בהיסטוריה. עצם קיומו של היהודי מתריס נגד הייאוש; הישרדות העם היהודי מעניקה לאנושות ערובה לתקווה.
אנחנו עדיו של האלוהים שאין ההיסטוריה חסרת משמעות. אנו מצהירים שבעזרת ה' יש לאל ידם של בני אדם להשפיע על גורלם. אנו מקדישים עצמנו, כפי שהקדישו עצמם דורות היהודים שקדמו לנו, לפעול ולחכות ליום שבו "לא יָרֵעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכַסים" [ישעיה יא:ט].
מקור: מיכאל מאיר, "בין מסורת לקידמה", הוצאת זלמן שז"ר לתולדות ישראל