א. אנו רואים בכל דת נסיון לתפוס את האינסוף ובכל-צורה, מקור או ספר של התגלות, המוחזקים להיות קדושים בכל שיטה דתית, את המודעות שהאלוהים שוכן בתוך האדם פנימה. אנו סבורים שהיהדות מציגה את התפיסה העילאית של רעיון האלוהים, כפי שמורים אותו כתבי הקודש שלנו, וכפי שפיתחוהו חכמי היהדות והעניקו לו מימד רוחני, על פי דרגת ההתפתחות המוסרית והפילוסופית בדורותיהם שלהם. אנו טוענים שהיהדות היא היא אשר שימרה רעיון אלוהים זה עבור האנושות וגוננה עליו בתורת האמת הדתית המרכזית, בתנאים של התמודדות מתמדת, ייסורים מתמשכים ובידוד כפוי.

ב. אנו רואים במקרא את סיפור הקדשתו של עם ישראל לשליחותו ככוהנו של האל היחיד ומוקירים את המקרא בהיותו המכשיר בעל העצמה הרבה ביותר להוראה דתית ומוסרית. אנו סבורים שהגילויים המודרניים של המחקר המדעי בתחומי הטבע וההיסטוריה אינם נוגדים את משנת היהדות, באשר המקרא משקף את הדעות הפרימיטיביות של זמנו הוא ועוטף מדי פעם את תפיסתו בעניין ההשגחה האלוהית והצדק כלפי האדם בסיפורי ניסים.

ג. אנו רואים בחוקים שחקק משה שיטה להכשיר את העם היהודי לקראת שליחותו במהלך חייו הלאומיים בארץ ישראל, והיום מקבלים אנו על עצמנו את החוקים המוסריים בלבד, ורואים אנו טעם בהמשך קיומם של אותם טקסים, ושלהם בלבד, אשר יש בהם כדי לרומם ולקדש את חיינו; אך דוחים אנו את כל החוקים והטקסים אשר אינם תואמים את השקפותיה והליכותיה של התרבות המודרנית.

ד. אנו סבורים שכל החוקים שחקקו משה והרבנים שאחריו אשר עניינם מאכלות אסורים, טומאה וטהרה ומלבוש נוצרו בפרקי זמן ובהשפעת רעיונות שהם זרים לחלוטין לרמתנו הנפשית והרוחנית היום. חוקים אלה אינם מטביעים על היהודי בן זמננו רוח של טהרה כוהנית. קיומם בימינו אנו עלול יותר לשים מכשול להתרוממות רוחנית מודרנית ולא לקִדמה.

ה. אנו רואים בעידן המודרני של תרבות אוניברסאלית של הלב והשכל את פעמי הגשמתה של התקווה המשיחית הנאצלת של ישראל לכינון מלכות האמת, הצדק והשלום בקרב האנושות כולה. לא עוד רואים אנו בעצמנו לאום, כי אם עדה דתית, ולפיכך אין אנו מצפים לא לשיבה לארץ ישראל, לא לחידוש עבודת הקרבנות בידי בני אהרון, ולא לחידוש אי אלה מן החוקים שעניינם המדינה היהודית.

ו. אנו מבינים את היהדות כדת מתקדמת, המתאמצת תמיד לתאם את עצמה להנחות היסוד של התבונה. משוכנעים אנו שחובה מוחלטת עלינו לקוטר את ההזדהות ההיסטורית עם עברנו המפואר. הואיל והנצרות והאסלאם דתות-בת הן ליהדות, מעריכים אנו את השליחות שהפקידה בידן ההשגחה העליונה לסייע בהפצת האמת המונותיאיסטית והמוסרית. מודים אנו כי רוח האנושיות הרחבה של תקופתנו היא לנו בעלת ברית בהגשמת שליחותנו, ולפיכך מושיטים אנו יד של אחווה לכל המשתפים עמנו פעולה בכינונה של מלכות האמת והצדק בין בני אדם.

ז. אנו מצהירים מחדש על אמונתנו בעקרון היהדות כי נפש האדם בת אלמוות היא, בהשתיתנו אמונתנו זו על טבעה האלוהי של רוח האדם, המוצאת לה לעולם את מלוא אושרה בצדק אך סובלת מרה מן הרשע. דוחים אנו, בתורת רעיונות שאין להם שורשים ביהדות, את האמונה בתחיית המתים הגופנית ואף בגיהנום ובגן עדן בתורת מעונות נצח של עונש ושכר.

ח. בתיאום גמור עם רוח החוקה של משה, השואפת להסדיר את היחסים בין העשיר לעני, רואים אנו חובה לעצמנו ליטול חלק במשימה הגדולה של העת החדשה - לפתור, על יסוד הצדק והצדקה, את הבעיות העולות מן הניגודים והעוולות שבארגונה הנוכחי של החברה.

מקור: מיכאל מאיר, "בין מסורת לקידמה", הוצאת זלמן שז"ר לתולדות ישראל