בשים-לב לשינויים שהתרחשו בעולם המודרני ולצורך הנובע מכך בניסוח חדש של משנת היהדות הרפורמית, איגוד הרבנים המתקדמים מפרסם בזה הצהרת עקרונות. העקרונות אינם מוצעים בבחינת עיקרי אמונה מחייבים כי אם כהדרכה לחוגים המתקדמים בקרב היהודים.

א. היהדות ויסודותיה
1. מהות היהדות. היהדות היא החוויה ההיסטורית-הדתית של העם היהודי. אף על פי שצמחה מתוך חיי היהודים, בשורתה כלל-אנושית היא, בהיותה שואפת לאחד את האנושות ולהביאה לידי שלמות תחת מלכות שדי. היהדות הרפורמית מכירה בעקרון ההתפתחות המתקדמת בדת ומיישמת עקרון זה באורח מודע לא בחיי התרבות והחברה בלבד כי אם גם בחיי הרוח.

היהדות מקדמת בברכה כל אמת, אם הכתובה בדפי כתבי הקודש ואם המתגלה בפיענוח סודות הטבע. גילויי המדע החדשים, אם גם דוחקים הם את הההשקפות המדעיות המיושנות שביסוד ספרותנו הקדושה, אינם נוגדים את רוחה הפנימית של הדת כפי שהיא באה לידי ביטוי בהקדשת רצונו, לבו ובינתו של האדם לשירות האלוהים והאנושות.

2. האלוהים. לבה של היהדות, ותרומתה העיקרית לדת, הוא ההכרה באל חי, יחיד, המושל בעולם במשפט ובאהבה. הוא המַעיין שממנו נובעת הבריאה כולה ושממנו שואב האדם את האידיאלים המוסריים שלו. אף על פי שהוא מעבר לזמן ולמקום, הוא המציאות השוכנת תדיר בעולם. אנו סוגדים לו בתורת אדון עולם ואבינו הרחמן.

3. האדם. היהדות מכריזה שהאדם נברא בצלם אלוהים. רוחו בת אלמוות. האדם שותף פעיל של האלוהים. בהיותו בן אלוהים, מוענקת לו בחירה חופשית ומוטלת עליו האחריות להתגבר על הרשע ולשאוף למטרות נשגבות.

4. התורה. האלוהים מתגלה לא בהדרו, יופיו וסדרו של הטבע בלבד, כי אם גם בחזונה ושאיפותיה המוסריות של רוח האדם. ההתגלות הינה תהליך מתמשך ואין היא מוגבלת לקבוצה מסוימת או לתקופה מסוימת. עם זאת, עם ישראל זכה באמצעות נביאיו וחכמיו להבנה מיוחדת בתחום האמת הדתית. התורה, הן זו שבכתב והן זו שבעל פה, אוצרת בתוכה את מודעותו של עם ישראל לאלוהים ולחוק המוסרי, המתפתחת בכל עת. בתורה נשתמרו התקדימים ההיסטוריים, מצוות עשה ולא-תעשה של החיים היהודיים, והיא שואפת לעצב חיים אלה על פי דגמי הטוב והקדוש. הואיל וחוקי התורה תוצרים הם של תהליכים היסטוריים, אחדים מהם איבדו את תוקפם המחייב משנעלמו התנאים שהולידו אותם. ברם, התורה בהיותה אוצר של אידיאלים רוחניים נצחיים, משמשת גם היום כמעיינם הדינאמי של חיי ישראל. על כל דור ודור מוטלת החובה לסגל את הוראות התורה לצורכי היסוד שלו, תוך התאמה לרוח היהדות.

5. ישראל. אם היהדות היא הנשמה, הרי גופה הוא עם ישראל. בני ישראל החיים בכל חלקי העולם, מלוכדים בכל עת בזכות קשריה של היסטוריה משותפת, ומעל לכל בזכות מורשת אמונתם. אמנם מודים אנו כי נאמנותם הקבוצתית של יהודים שנעשו מנוכרים למסורתנו הדתית היא בבחינת זיקה המוסיפה לקושרם אלינו, אך עם זאת סבורים אנו כי העם היהודי חי בזכות דתו ולמען דתו. הנוכרי המקבל עליו את אמונתנו יתקבל בברכה כחבר מלא בקהילה היהודית.

בכל הארצות שבהן חיים היהודים, הם מקבלים עליהם את מלוא החובות והאחריות של האזרחים ומשתוקקים בנאמנות ליטול בהן חלק ואף להקים מרכזים של חכמת היהדות ודתה. בשיקומה של ארץ-ישראל, הארץ שנתקדשה על ידי זכרונות ותקוות, רואים אנו תקווה לחיים מחודשים לרבים מאחינו. אנו מצהירים כי מחובתם של כלל היהודים לסייע בבינויה כמולדת יהודית, בכך שיתאמצו להפכה לא למקלט לנידחים בלבד כי אם גם למרכז של תרבות יהודית וחיי רוח.

במרוצת הדורות היתה זו שליחותו של עם ישראל להעיד על קיום האלוהים כנגד כל צורה של עבודת אלילים וחומרנות. אנו רואים לעצמנו חובה היסטורית לשתף פעולה עם כל אדם כדי לכונן עלי אדמות מלכות אלוהים, מלכות של אחווה אוניברסאלית, של צדק, של אמת ושל שלום. כזה הוא יעדנו המשיחי.

ב. מוסר
6. מוסר ודת. ביהדות מתמזגות הדת והמוסריות לאחדות שאינה ניתנת לפירוק. החיפוש אחר האלוהים פירושו לשאוף לקדושה, לצדק ולטוב. אין אהבת האלוהים שלמה בלי אהבת אדם. במשנת היהדות מודגשים הקירבה בין כל בני אנוש, קדושתם וערכם של החיים והייחוד האישי, וזכות הפרס לחירות ולעיסוק במשלח-יד על פי רצונו, צדק לכל, בלי הבדל גזע, דת, מין או מעמד, הוא זכותם הבלתי-מעורערת של הכל ואף חובתם שאין להשתמט ממנה. המדינה והממשלה המאורגנת קיימות כדי לקדם מטרות אלה.

7. צדק חכרתי. היהדות שואפת לכונן חברה צודקת על ידי יישום משנתה במשטר הכלכלי, בתעשייה ובמסחר, ובעניינים לאומיים ובינלאומיים. היא שואפת לחיסולם של הדיכוי והסבל מעשי ידי האדם, של העוני והדלות, של העריצות והעבדות, של אי-השוויון והדעות הקדומות בחברה, של שנאה ושל ריב ומדון. היא דוגלת בקידום יחסי הרמוניה בין מעמדות יריבים, על בסיס שוויון וצדק וביצירת תנאים שבהם תוכל אישיות האדם לפרוח. היא תובעת להגן על הילדות מפני הניצול. היא רבה את ריבם של כל העמלים ועומדת על זכותם לרמת חיים הולמת, בהעדיפה ואת על זכויות בגין רכוש. היהדות מדגישה את חובת מתן הצדקה ושואפת לסדר חברתי אשר בו יהיו בני האדם מובטחים מפני הליקויים החומריים הנובעים מזיקנה, חולי ואבטלה.

8. שלום. מאז ימי הנביאים מביאה היהדות לאנושות את בשורת האידיאל של שלום אוניברסאלי. פירוק נשקן של כל המדינות - פירוק פיסי ופירוק רוחני כאחד - היה לה מאז ומתמיד עקרון יסוד. היא סולדת מכל אלימות ומאמינה כי החינוך למוסריות, האהבה והאחווה יבטיחו את קדמת האדם. על פי תפיסתה, הצדק הוא הוא יסוד רווחתן של האומות והתנאי לשלום בר-קיימא. היא תובעת פעילות בינלאומית מאורגנת למען פירוק נשק, בטחון כולל ושלום העולם.

ג. העשייה הדתית
9. חיים דתיים. החיים היהודיים מתאפיינים בהתקדשות לאידיאלים שנמנו לעיל. הם דורשים השתתפות נאמנה בחיי הקהילה היהודית, כפי שהם באים לידי ביטוי בבית, בבית הכנסת ובבית הספר ובכל המוסדות המעשירים את החיים היהודיים ופועלים לשיפורם.

הבית היה - וכך עליו להיות להבא - מבצר של חיים יהודיים, מקודש על ידי רוח של אהבה ויראה, על ידי משמעת מוסרית, עשייה דתית ותפילה.

בית הכנסת הוא המוסד העתיק והדמוקראטי ביותר בחיים יהודיים. הוא המכשיר הקהילתי הראשוני לטיפוח היהדות ולשימורה. הוא מלכד את היהודים בכל קהילה ומאחד אותם עם כלל ישראל.

הנצחת היהדות ככוח חי תלויה בידיעת הדת ובחינוכו של כל דור חדש בנחלתנו התרבותית והרוחנית העשירה.

התפילה היא קולה של הדת, לשונן של האמונה והשאיפה. היא מכוונת את לבו ושכלו של האדם לאלוהים, מבטאת את צרכיו ותקוותיו של הקהל, ומכוונת צעדיה אל יעדים המעניקים ערך עליון לחיים. כדי להעמיק את חיי הרוח של עמנו, חייבים אנו לטפח את הנוהג המסורתי של דבקות לאלוהים באמצעות התפילה, הן בבית והן בבית הכנסת.

בנוסף על דרישותיה המוסריות והרוחניות תובעת היהדות כאורח חיים את שימורם של השבת, החגים והימים הנוראים, את החזקתם ופיתוחם של אותם מנהגים, סמלים וטקסים שיש בהם כדי לרומם את הנפש; כמו כן דורשת היא לפתח צורות ייחודיות של אמנות דתית ומוסיקה דתית ושימוש בשפה העברית, בצד הלועזית, בתפילה ובחינוך.

אנו שבים ומציגים מטרות ואידיאלים נצחיים אלה לעולם נבוך ומוטרד. אנו קוראים לאחינו בני ישראל לשוב ולהקדיש עצמם לאידיאלים אלה ולהתמיד בתקווה, בעוז ובאחווה כלפי כל בני האדם, בחיפושו הנצחי של עם ישראל אחר האלוהים ומלכותו.

מקור: מיכאל מאיר, "בין מסורת לקידמה", הוצאת זלמן שז"ר לתולדות ישראל