- האומלל, הוא השתגע.
והוא, בקול בוכים:
- יהודים, האמינו לי, זו בקשתי האחת. לא כסף, לא רחמים. הקשיבו לי, צעק בבית-הכנסת, בין מנחה למעריב. אני עצמי לא האמנתי לו. ישבתי בחברתו לעתים קרובות אחר התפילה והאזנתי לסיפורו, מתאמץ להבין לצרת לבו. אך רק רחמים נעורו בי. רואים בי משוגע, מילמל, ודמעות כאגלי דונג זולגות מעיניו. פעם הצגתי בפניו את השאלה: מדוע אתה מבקש כל כך כי יאמינו לך? לו הייתי במקומך, לא איכפת היה לי אם מאמינים לי, אם לאו. אינך מבין, אמר נואשות, אינך יכול להבין. ניצלתי בדרך נס והצלחתי להגיע לכאן. מנין נטלתי כוח זה? רציתי להגיע לסיגט כדי לספר לכם על מותי, כדי שתספיקו להכּוֹן בעוד מועד. לחיות? איני רוצה לחיות. איש בודד אני. אך רציתי לשוב ולהזהיר אתכם. והנה אין איש שומע לי. הדבר קרה בסוף שנת 1942. ושוב חזרו החיים למסלולם. רדיו לונדון, אשר הקשבנו לו מדי ערב, השמיע חדשות מרנינות: הפצצות רצופות על גרמניה, סטלינגרד, הכנות לחזית השניה. ואנו, יהודי סיגט, ציפינו לימים טובים שלא יאחרו לבוא. המשכתי להקדיש את היום לתלמוד ואת הלילה לקבלה. אבא המשיך לעסוק במסחרו ובעסקי הציבור. סבי בא לביתנו לחוג את ראש השנה כדי שיוכל להיות נוכח בתפילתו של הרב המפורסם מבורש. אמי החלה חושבת כי תהיה לנו שהות למצוא להילדה חתן ראוי לשמו. כך חלפה שנת 1943.

שמונת ימי הפסח. מזג אויר נפלא. אמי טרודה במטבח. בתי-הכנסת סגורים. התאספנו בבתים פרטיים: לא כדאי להרגיז את הגרמנים. כל דירה ודירה של רבי זה או אחר היתה למקום תפילה. שתו, אכלו, זימרו. התורה מצווה עלינו לשמוח בשמונת ימי החג, להיות מאושרים. אך הלב לא שמח. זה ימים מספר הלם הלב בקצב גובר והולך. אנשים ביקשו כי ימי החג יחלפו מהר למען לא יאלצו לשחק את המשחק הזה. ביום השביעי לחול המועד הורם המסך: הגרמנים אסרו את נכבדי הקהילה היהודית. מרגע זה התרחשו הדברים במהירות. החל המצעד אל המוות.

צבטתי את פני: העודני חי? האמנם ער אנכי? לא יכולתי להאמין בכך. כיצד יתכן שישרפו אנשים, ילדים, והעולם יחריש? לא, אין זו אמת. סיוט... בקרוב אקיץ בקפיצה, בלב הולם למצוא את חדר ילדותי, את ספרי. קולו של אבי עקר אותי מהרהורי: - חבל... חבל שלא הלכת אחרי אמא... ראיתי ילדים רבים בגילך ההולכים בעקבות האמהות שלהם.

קולו היה עצוב מאד. הבנתי, כי לא רצה לראות את שעומדים לעשות בי. הוא לא רצה לראות כיצד שורפים את בנו יחידו. אגלי זעה קרה כיסו את מצחי, אך אמרתי לו, שאינני מאמין כי בזמננו ישרפו אנשים, שהאנושות לעולם לא תסלח זאת. - האנושות? האנושות אינה מתעניינת בנו. היום, הכל מותר. הכל יתכן, אפילו המשרפות. קולו נחנק. - אבא, אמרתי לו, אם כך הדבר אינני רוצה לחכות. אלך לקראת הגדר המחושמלת. מוטב כך מאשר לגסוס שעות על שעות בתוך הלהבות. הוא לא השיב דבר. הוא בכה. גופו רעד. כולם בכו סביב. מישהו החל לומר "קדיש". אינני יודע אם קרה כדבר הזה בדברי ימיו הארוכים של העם היהודי, כי יאמרו אנשים "קדיש" על עצמם. - יתגדל ויתקדש שמיה רבא... מילמל אבי. בפעם הראשונה בחיי חשתי איך עולה וגואה בי המֶרי. מדוע חייב אני לקדש את שמו? אלהים, מלך העולם, אלהים כל-יכול ונורא, שותק. מדוע עלי להודות לו?

בקרון שאליו נזרק הלחם התחולל קרב של ממש. אנשים השתערו זה על זה, נאבקו, קרעו זה את זה, נשכו ככלבי-ציד שהותרו מרצועתם ושנאת החיה בעיניהם; פתע נתקפו בחיוניות אדירה שלטשה את שיניהם וצפורניהם. קבוצת פועלים וסקרנים נתקבצה לאורך הקרון. יש לשער כי מעולם לא ראו רכבת העמוסה במטען כזה. פתע החלו נופלות פרוסות לחם בקרונות השונים. הצופים התבוננו כיצד אותם שלדים הורגים זה את זה על פרוסת לחם. חתיכה אחת נפלה לקרון שלנו. החלטתי לא לזוז. ידעתי כי כוחי לא יעמוד לי במלחמה נגד עשרות אנשים שהותרו מרצועתם! ראיתי, לא הרחק ממני, זקן הזוחל על ארבע. הוא הצליח להשתחרר מן הערבוביה, הוא החזיק את ידו סמוך ללבו. חשבתי כי קיבל מהלומה בחזה. אחר הבנתי. מתחת לחולצתו הוא החזיק פרוסת לחם. במהירות הבזק הוא שלפה והגישה לפיו. עיניו אורו; חיוך הדומה להעוויה זרח על פניו המתות ודעך מיד. צל קרב אליו וזינק. המום, סחרחר ממהלומות צעק הזקן: - מאיר, מאיר בני! אינך מכיר אותי? אני אביך... אתה מכאיב לי... אתה הורג את אביך... יש לי לחם... גם לך... גם לך... הוא התמוטט. הוא החזיק את ידו מאוגרפת על חתיכה קטנה. הוא ביקש להגישה לפיו. אך הלה השתער עליו ושלפה ממנו. הזקן מילמל משהו, פלט אנקה ומת, תוך אדישות כללית. בנו החל מכרסם את הלחם. הוא לא הרחיק לכת. שני אנשים ראו אותו וזינקו אליו. נוספים הצטרפו אליהם. כאשר נסוגו ראיתי לידי שתי גוויות, זו ליד זו, האב והבן. הייתי בן חמש-עשרה.