"מלאו הבטחתכם או הסתלקו מן המאנדאט!"

בית-הלורדים בלונדון, 11 בפברואר 1937
- -
התפיסה הציונית, שיש לי הכבוד לייצג אותה כאן, מתבססת על מה שאוכל לכנות בשם "גישה אנושית". בזה אין בדעתי לומר, כי אין אנו מכבדים את הגישות האחרות, הרוחניות גרידא, של הלאומיות היהודית, כגון: התשוקה לביטוי עצמי, תחייתה של תרבות עברית או יצירת "עדה למופת, שהעם היהודי יוכל להתגאות בה". כל אלה, כמובן, חשובים מאוד. אבל, לעומת צרכינו הממשיים ומצבנו האמיתי בעולם כיום, יש לכל אלה כעין אופי של מותרות. הועדה כבר שמעה את תיאור מצבה של היהדות, ביחוד באירופה המזרחית, ואין בדעתי לחזור על פרטים. אבל, הרשוני להזכיר באזניכם מה שכתב לפני זמן קצר "ניו-יורק טיימס" שתיאר את מצב היהודים במזרחה של אירופה כ"שואה בממדים היסטוריים". וברצוני להוסיף רק זאת, שיהא משום תמימות רבה ,– ואני מסתייג ממשגה זה, אם כי שוגים בכך יהודים רבים ,– יהא משום תמימות רבה לתלות את המצב של שואה, של שואה מתמידה, באשמת בני-אדם בלבד, בין באשמת אספסוף והמונים, ובין באשמת ממשלות. שרשי הדבר עמוקים הרבה יותר. חוששני מאוד, כי הדברים, אשר אומר עתה, לא יערבו לחיכם של רבים מבני-דתי, ומצטער אני על כך, אבל האמת היא אמת. עומדים אנו בפני אסון איתני, כעין רעידת-אדמה סוציאלית. שלושה דורות של הוגי-דעות יהודיים ושל ציונים, ביניהם הרבה אישים בעלי שאר-רוח – אין בדעתי לייגע אתכם בפירוט שמותיהם, - שלושה דורות הקדישו את מיטב עיוניהם לניתוח מצבם של היהודים והגיעו לכלל מסקנה, כי סיבת סבלותינו היא עצם עובדת ה"גלות", עובדת-אב זו, שאנו מיעוט בכל מקום. אין זו אנטישמיות של בני-אדם. זוהי, קודם-כל, האנטישמיות של הדברים, שנאת-הזרים הפנימית, הגלומה בכל גוף חברתי וכלכלי, וממנה אנחנו סובלים. יש, כמובן, עליות וירידות. אבל, יש רגעים, יש בדברי-הימים תקופות שלימות, כשאותה "שנאת-זרים של החיים עצמם" מגיעה לממדים, ששום עם לא יוכל לעמוד בפניהם. וזהו המצב שבו אנו שרויים עכשיו.
- - -
יש לי הבנה עמוקה מאד לטענתם של הערבים, כל כמה שאין מגזימים את טענתם זו. כבר ניתנה לוועדתכם האפשרות להגיע לכלל דעה, אם כתוצאה מן ההתישבות היהודית נגרם סבל אישי כלשהו לערבים בארץ ישראל בתור בני-אדם. טוענים אנו פה אחד, כי מצבם הכלכלי של הערבים בארץ ישראל בתקופת ההתישבות היהודית, ותודות להתישבות היהודית, היה נושא לקנאתן של כל הארצות הערביות השכנות, עד כדי כך, שהערבים בארצות הללו מגלים נטיה ברורה לעלות לארץ-ישראל. וכן הראיתי לכם כי, לפי דעתנו, אין צורך בדחיקת רגליהם של הערבים. להיפך, הכוונה היא שארץ ישראל משני עברי-הירדן תכיל את הערבים, את צאצאיהם וגם מיליונים רבים של יהודים. אינני מכחיש, שתוך כדי תהילה זה ייהפכו הערבים בהכרח למיעוט בארץ ישראל זו. אבל, מכחיש אני שזה הוא סבל. אין זה סבל בשביל שום גזע או אומה, אשר יש לה עתה כל-כך הרבה מדינות לאומיות, ועוד תתווספנה לה מדינות לאומיות רבות בעתיד. חלק אחד, ענף אחד, של אותו גזע, ולאו דווקא גדול ביותר, יצטרך לחיות במדינה השייכת לזולתו: הרי זה מצבן של האומות האדירות שבעולם. אתקשה לנקוב בשם אומה מן האומות הגדולות, בעלות מדינות משלהן, מדינות אדירות ותקיפות, אשר אין להן ענף אחד היושב במדינת זולתן. דבר זה נורמאלי בהחלט ואין בכך משום "סבל" כלשהו. וכן גם כששומעים אנו, שמציגים את טענת הערבים מול טענת היהודים. מבין אני היטב, שכל מיעוט מעדיף להיות רוב. ומובן בהחלט, שהערבים בארץ ישראל יעדיפו אף הם, כי הארץ תהיה המדינה הערבית מס' 4, מס' 5 או מס' 6 – דבר זה מובן לי היטב. אבל, כשטענתם של הערבים מוצגת מול תביעת היהודים להצלה, הרי דומה הדבר לתיאבון היוצא לטעון נגד רעב. עוד לא העיר המזל פניו לשום בית-דין, שיצטרך לפסוק במשפט, בו הצד האחד כולו צדיק והצד השני אין בפיו שום טענה. המצוי בעניני בני-אדם הוא שכל בית-דין, וכן גם בית-הדין הזה, בבואו לבחון טענות משני הצדדים, חייב להודות כי לכל צד יש יסוד לטענה, וכדי לחרוץ דין- צדק, על בית-הדין לשקול, מה צריך להיות הצידוק היסודי לכל דרישותיהם של בני-האדם, בין דרישות אישיות ובין קיבוציות – לעשות את המאזן המכריע והנורא של הדחק. סבורני, שהדבר ברור.
- - -
נשאלה השאלה, אם המאנדאט הוא "תנ"ך". התנ"ך אחד ואין שני לו, ואני לא אכנה את המאנדאט בשם "תנ"ך". אך, סבורני, כי בין שתי הדרכים להעריך תעודה – אם כתנ"ך ואם כפיסת נייר – יש ביניהן שורה ארוכה של מידות-כבוד. וסבורני, כי האנשים שחיברו את הצהרת-בלפור ואת המאנאדט הכניסו לתוכם משמעות הראויה למידה מרובה של כבוד. מר צ'רציל נתן את שמו למסמך הקרוי ספר לבן משנת 1922. אם יש צורך בכך, מוכן אני לנתחו, אבל כעת הרשוני לקבוע, כי בספר הלבן משנת 1922 אין אף פסוק אחד, אף מילה אחת, שאפשר לפרשה כמניעה להפיכת ארץ ישראל לארץ בעלת רוב יהודי, ל"מדינה עברית".
- - -
בודאי שמעתם על הפשרות ותחנות-הביניים שהוצעו, בתוכן חלוקת הארץ לקאנטונים ותכנית ה"שיויון" [Parity], או "ויתורים" מצד היהודים, וכו'. האמינו-נא בכנות דברי, וזוהי כנותה של התנועה כולה, כנותו של כל יהודי, שאני משתדל עתה לבטאה במלים: רצה נרצה שתהא אפשרית מין תחנת-ביניים, אבל היא בהחלט אינה אפשרית. אין אנו יכולים להסכים לחלוקת הארץ לקאנטונים, כי רבים יאמרו, יאמרו אף אנשים מביניכם, כי גם ארץ ישראל השלימה אולי קטנה מדי בשביל המטרה האנושית שלפנינו. קרן-זוית של ארץ ישראל, "קאנטון" – כיצד נוכל להבטיח, שנסתפק בכך? לא נוכל. לא נוכל לעולם. אם נשבע לפניכם, שנסתפק בכך, יהא זה שקר. ובאיזה שטח אחר נוכל "לוותר"? איזה "ויתור" יכול לוותר אוליבר טויסט? הן מצבו כזה, שלא יוכל לוותר על מאומה: אנשי בית-העניים הם שחייבים לוותר על קערת המרק – ואין כאן ברירה אחרת. אין אנו מאמינים בפשרה בכיוון זה. הקאנטונים הם חלום, וה"שוויון" – כזב. שום איש לא יוכל לכפותם ואיש לא יאמין בהם. ואם מנסים וחוזרים ומנסים אותם, הרי על-ידי כך רק מאריכים אותו מצב, שהוליד, לפי דעתי, את המהומות בשנות 1920, 1921, 1929, ו-1936, ויוליד בעתיד אותן התוצאות.
יש רק דרך אחת ויחידה לפשרה. אימרו לערבים את האמת ואז תגלו, כי הערבי נבון הוא, הערבי פיקח, הערבי הוגן, הערבי מסוגל להבין, כי מאחר שיש שלש, או ארבע, או חמש, מדינות ערביות טהורות, אין זה אלא מעשה-צדק, אם הופכת בריטניה את ארץ ישראל למדינה עברית. אז יחול שינוי ביחסם של הערבים. אז יהא מקום לפשרה, ואז יהיה שלום.
- - -

מקור: "זאב ז'בוטינסקי – נאומים 1927-1940", הוצאת ספרים ערי ז'בוטינסקי.