(1925)
באביב 1925 התקבצה בירושלים חבורת אינטלקטואלים שייסדה אגודה לקידום הקו
הציוני שבובר כינה Wirklichkeitszionismus , מדיניות ציונית מעוגנת במציאות
המורכבת של ארץ-ישראל. יוזם האגודה היה ארתור רופין (1876- 1943), מאדריכלי
ההתיישבות הציונית, והיא נקראה "ברית-שלום". בין מייסדיה היו בני
היישוב הישן, אקדמאים שמקרוב עלו, חברים מתנועות "הפועל הצעיר"
ו"המזרחי" וציונים ליברלים. גרשם שלום, שהיה ביניהם, ואשר באותה
עת החל לדרוך כוכבו כחוקר קבלה, אמר אחרי שנים כי הקבוצה המגוונת היתה מאוחדת
באמונה "שארץ-ישראל שייכת לשני עמים, ושני עמים אלה חייבים למצוא את
דרך לחיות יחדיו... ולעבוד למען עתיד משותף". זאת עובדה, כך סברו, שארץ-ישראל
היא ארצם של שני עמים, של האוכלוסייה הערבית המקומית ושל היהודים השבים לנחלת
אבותיהם. רופין ביטא זאת בחריפות בפני הקונגרס הציוני הארבעה-עשר שהתכנס
בווינה באוגוסט 1925: "פלסטינה תהיה מדינה של שתי אומות (ein Zweinationalitatenstaat),
רבותי, זאת עובדה, עובדה שרבים מכם טרם הבינו לאשורה. ייתכן גם שבשביל כמה
מכם זאת עובדה לא נעימה, ואף-על-פי-כן היא נשארת עובדה." רופין וחבריו
ראו לנגד עיניהם מדינה דו-לאומית כשביל זהב בין הלאומיות הציונית לבין הלאומיות
הערבית במסגרת הפוליטית הקיימת של המנדט. בריטניה תמשיך להחזיק במנדט באורח
איתן, כך הניחו בלי לפרש, בגלל הכוח והאינטרסים האימפריאליסטיים שלה. את
הבית הלאומי היהודי יהיה צורך להגשים איכשהו במסגרת המונחים של המציאות הדו-לאומית
של ארץ-ישראל המנדטורית.
בהתאם, ראתה "ברית-שלום" בהסדר חוקתי, על-פיו יהנו יהודים וערבים
משוויון פוליטי ואזרחי במסגרת המאחדת של המנדט, את הפתרון הסביר ביותר לבעיית
ארץ-ישראל. יחד עם זה, "ברית-שלום" לא ראתה את עצמה כמפלגה פוליטית
אלא רק כקבוצת עיון היוזמת דיונים מלומדים ואחראיים בשאלה הערבית. רבים מן
המשתתפים המסורים בקבוצה הצהירו כי שאבו את השראתם ממשנתו של בובר בשאלה
הערבית. בובר עצמו הפך לחבר פעיל בסניף הגרמני של "ברית-שלום".
- - -
אגודת ברית שלום
תקנות
1. שם האגודה: "ברית-שלום".
2. מקום מושבה: ירושלים. סניפים לה יכולים להוסד בכל מקום, הן בא"י
והן בחו"ל.
3. תעודת האגודה: לסלול דרך הבנה בין עברים וערבים לצורות חיים משותפות בארץ-ישראל
על יסוד שווי שלם בזכויותיהם הפוליטיות של שני לאומים בעלי אוטונומיה רחבה
ולצורותיה של עבודתם המשותפת לטובת התפתחותה של הארץ.
4. בתור אמצעים להשגת המטרה הזאת ישמשו:
א. חקירת הפרובלימות הנובעות מתוך חייהם המשותפים של שני הלאומיים בא"י
ומתוך המנדט של חבר הלאומים.
ב. הסברת ערכם ותרבותם של שני העמים בעל פה ובכתב לעברים ולערבים ופתוח יחסי
ידידות ביניהם.
ג. השפעה על דעת הקהל ברוח של הסכם ושלום.
ד. יצירת מוסדות המסייעים להשגת מטרת האגודה.
5. חבר האגודה יכול להיות כל
המודה במטרת האגודה והמתקבל ע"י הועד ברוב דעות.
6. סכום דמי החבר הוא לירה מצרית אחת לשנה; והרשות בידי הועד להפחית את הסכום
הזה בשביל פועלים ומחוסרי אמצעים.
7. בכל שנה נקראת אספתה הכללית של האגודה. לאספה זו מוזמנים החברים ע"י
הודעה לפחות בשלשה עתונים ארץ-ישראליים המופיעים בקביעות. ההודעה צריכה להתפרסם
לכל הפחות שבועיים לפני יום האספה. האספה הכללית הראשונה תקרא לפני קץ שנת
תרפ"ז.
8. ועד האגודה מורכב משבעה עד חמשה עשר חברים. הועד נבחר ע"י האספה
הכללית. סניפי האגודה בא"י ובחו"ל בוחרים גם הם בועדים מקומיים.
9. עד האספה הכללית הראשונה נחשבים המייסדים בתור חברי הועד; והרשות בידם
לצרף להם עוד חברים.
מקור: מרטין בובר, "ארץ לשני עמים", עריכת הנוסח העברי עדי אופיר,
הוצאת שוקן