שתי תשובות הן: תשובה פרטית ותשובה כללית. תשובה פרטית - שישובו איש מדרכו הרעה לפי גדרי התשובה אשר גבלו ראשונים, הלא הם כתובים בספרי המוסר. ולכן נקראת תשובה פרטית, שנצרכת בפרטות לכל איש ואיש לפי מעשיו. תשובה כללית - שישובו כל ישראל לארץ נחלת אבותינו, לקבל אלוהות ועול מלכותו יתברך. ועל התשובה הכללית צוו כל הנביאים, ואף-על-פי שאין אנו ראויים, ה' יעשה אתנו בכל נפלאותיו, בזכות אבותינו הקדושים. כשישובו ישראל לארץ, הקדוש-ברוך-הוא יחזיר שכינתו לציון. והיא התשובה כמה שנאמר ב"תקונים": "ותיובתא מאי ניהו, דיחזיר שכינתא לאתרה" ["התשובה מה היא; שיחזיר השכינה למקומה"] רצה לומר, התשובה היא שישובו ישראל לארץ, כדי שיחזיר ד' שכינתו לציון. וכל הקיצין כלו ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, שישובו ישראל לארץ.
"גורל לד" מהדורה א' (תרי"ז) סימן ז'.

כיוון שלא התעוררו ישראל לשוב לארצנו ולנחלת אבותינו, התחילו הגזרות, הגרושין והשמדות, מפני שהדבר תלוי בתשובה, שישובו ישראל לארץ. מלכי ספרד גזרו שלא ייזכר שם ישראל בארצם, ואשר בשם ישראל יכונה יישרף באש, ויגרשו אותנו מארצם בעירום ובחוסר כל, אף-כל-פי-כן טח עינינו מראות מהשכיל לבנו, והתהלכנו מגוי אל גוי, ומממלכה אל עם אחר, ולא שבנו אליו יתברך.
הדבר הזה מפורסם ומקובל ומורגל בפי כל ישראל שהדבר תלוי בתשובה, זולת שלא הודיעונו [כלומר: אלא שלא הודיעונו במפורש על כך]: שהתשובה היא שישובו לארץ, ולא הוצרכו רבותינו לפרשו, כי פשוט הוא על פי מאמרם: "כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו ד'", אם כן אין לך תשובה גדולה מזו, לקבל עלינו אלוהותו, דהיינו: לשוב לארצו.
המצוה הזאת [לדור בארץ ישראל] הפליגו בה רבותינו, עד שאמרו כל היוצא מארץ ישראל כאילו עובד עבודה זרה, וזולת זה הפלגות גדולות הפליגו בה, שנצטווינו לרשת את הארץ ולשבת בה, והיא מצוה לדורות ואפלו בזמן הגלות. אם כן אל יקשה בעיניך, שאמרתי: שזאת תהיה תשובתנו אליו יתברך. ובודאי כל בעל לב מתאווה נפשו לארץ הקדושה, וכך הוא הטבע, שכל איש מתאווה לארץ אבותיו. אבל דא עקא כי בעוונותינו הרבים לא יש פרנסה בארץ ישראל, וטענת הפרנסה טענה אלימתא [חזקה] היא. ושמעתי איש אחד אמיד בנכסים במדינת הגר [אונגריה] איוותה נפשו לארץ הקדושה, ולקח את כל אשר לו זה שלש שנים, וישם לדרך פעמיו, ובזמן קצר איבד את כל ממונו, ושב לארץ מולדתו, נצרך לבריות, ואמרו ליצני הדור: זה הדבר שאמרו רבותינו: "אווירא דארץ ישראל מחכים", שהאיש הזה נתחכם מסכלותו, ושב לארץ מולדתו... אם כן כל עוד שלא יש פרנסה בארץ ישראל, הוא דבר נמנע, שישובו ישראל לארץ, עד ישקיף וירא ד' משמים, ויעורר את לב אחינו בני ישראל, לעשות יישוב בארץ ישראל, כדי שיוכלו אנשיה להתפרנס. וד' יתן בלב שרינו האדירים, וכל אחד מהם יעשה-לו בית נאמן בארץ ישראל, לחזק ידים רפות, ולאמץ ברכים כושלות, ואחריהם ימָשכו כל בית ישראל, ותהיה ארץ ישראל רבתי בגויים ?רתי במדינות לסחורה, ויגיע כל אחד פרנסתו ברווח ולא בצמצום, בנחת ולא בצער.
מתוך "קול קורא" (תר"ח) עמ' 2-6.

תחילת הגאולה היא שייקָבצו ישראל להיות באגודה אחת ובעצה אחת, לשים עליהם ראש ולעלות מן הארץ. וכיוון שאין קיום לְקיבוץ בלי עצת זקנים, לכן התיקון הראשון הוא למנות זקנים המובחרים שבכל מחוז ומחוז, אנשי חיל יראי אלהים אנשי אמת ובעלי עצה לפקח ולהשגיח על עסקי הקבוץ, וזהו היעוד הראשון מנחמות ישעיה [א, כ"ו] "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה, אחרי-כן יקרא לך עיר הצדק" - כי הם ישימו הראש. ולפי קוצר דעתי, האספה הנבחרת הזאת - אספת הזקנים - הוא משיח בן יוסף, אשר אנחנו מיועדים, והמינוי הזה צריך להיות על ידי שרינו הגדולים והאדירים אשר בית ישראל נכון עליהם. הקבוץ גלויות באגודה אחת - להחזיק במצוה זו היא ראשית הגאולה, כי מן הקבוץ הזה תתהוה האספה המאושרת - דהינו אספת הזקנים. ומן האספה הנבחרת הזאת יוולד המשיח בן יוסף.
הדבר הגדול הזה נאה לגדולים, לחוס על עם ד' עם ישראל, כי רב שבענו בוז וחרפת רעב בגויים, ועתה עליכם הכהנים לפקח ולהשגיח לטובת הכלל, להעיר ישנים ולהקיץ נרדמים - לקבץ פזורינו מארבע כנפות הארץ להיות באגודה אחת ובעצה אחת.

באמת ובאמונה, כי הדבר הזה הכרח גדול הוא אצלנו, לקבץ פזורינו מארבע כנפות הארץ, להיות באגודה אחת. כי בעונותינו הרבים מפוזרים אנו ומפורדים מאד איש מאחיו, כי לכל מדינה ומדינה יש להם כתב ולשון מיוחד ומנהג מיוחד, מה שמפריד הקבוץ, ומעכב הגאולה, כי בשביל ארבעה דברים נגאלו אבותינו ממצרים שלא שינו את שמם, שלא שינו לשונם, שלא שינו מלבושיהם. וכל המעלות האלה נאבדו מאתנו באורך גלותנו.

אנחנו מפוזרים בקצוי ארץ, ונעשתה אומתנו לשבעים אומות, ולשוננו לשבעים לשונות אל כל מקום אשר נפוצו שמה, "ולכן מוכרחים אנחנו לעשות לשון אחת לשון מדוברת בארצנו הקדושה, ומן הראוי לתת מעלה ויתרון ללשוננו הקדושה". כי כן תורה ציווה לנו: "ולימדתם אותם את-בניכם לדבר בם." [דברים י"א, י"ט] ועיין רש"י, וזה הציווי הוא לכל ישראל, שילמדו את בניהם לדבר בלשון הקודש, ולכן אמר "ולימדתם" לשון רבים. "מעודד ענווים" (תרכ"ד).

אמרו רבותינו. הבית השני נחרב בעוון שנאת חנם. כי היו בבית שני כמה כתות, והיו שונאים איש לרעהו שנאת חנם כדרך הכתות הנפרדות בדעותיהן. והעוון הזה עדין מרקד בינינו, ונעשו כתות חדשות, ויגזרו את בית ישראל לגזרים, חדשים גם ישנים, וקראו בשמותם עלי אדמות: אורטודוקסים ובעלי רפורמה, ורועיהם ומנהליהם בכל כוחם ועוזם מפרידים ביניהם, ולא זכרו ברית אחים בדרך הטבע - שייעשו ישראל אגודה אחת.
"שיבת ציון" (תרכ"ח) גל' 2.

זה לי חמש ועשרים שנה אשר בערה בי אהבת ארץ חמדה שחמדו לה אבותינו הקדושים, ואני קורא בחַיל על ישוב הארץ, ואף כי שמעתי אומרים, כי יש חכמים שאין רוחם נוחה בישוב הארץ - אנכי אחור לא נסוגותי, כי אמרתי, תיכתב זאת לדור אחרון, ואם לא יעשה השכל יעשה הזמן. ועתה אחינו אנשי גאולתנו! תנו לד' אלהיכם כבוד, שימו לבבכם ומגמתכם אל המטרה הקדושה - להחזיר שכינתו לציון בישוב ארצנו הקדושה. אחיכם בני ישראל הנדכאים והנרדפים, הנדחים, הטרופים והמטולטלים הנודדים ללחם - צמאה נפשם לאלהים! ועיניהם תלויות, רואות וכלות כל הימים גם לילות אל ישוב הארץ, אולי ימצאו מנוח, ושם ינוחו יגיעי כח. וכשמעם איש מדבר סרה על ישוב הארץ, הם פורשים ובוכים, ופלגי מים תרד עינם, דמעת עשוקים שאין להם מנחם. אל תשיתו לב לדברי הבל ורעות רוח, המניאים את לב בני ישראל. דעו נאמנה, כי המדברים סרה על ישוב הארץ, לא ענו מלבם, כי גבורת ארמילוס [באגדה המאוחרת סמל לצורר ואויב ישראל ומתנכל לו] עשתה זאת, ועמלו הוא לעכב ישוב הארץ. כי ארמילוס נולד מאבן אחת, הוא לב האבן שבבשרנו. הוא החריב את בית קודשנו, פעם ושתים, ועדין מרקד בינינו ומעכב גאולתנו, ונותן מורך בלבבנו; ובאי כחו אומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר.
זאת העצה היעוצה מאת ד': פתחו לי פתח כחודה של מחט, דהינו להתחיל במצוה, ואמילוס יתש כחו.
שמעו מלכים האזינו רוזנים! הפילו תחינתכם לפני כסא כבוד אדוננו השולטן, כי לא ישיב פניכם ריקם! גלוי וידוע לפני כיסא כבוד אדונינו השולטן, כי היהודים הם עבדים לכבוד מלכותו, וניחא לו לאדוננו להיות לו מדינה אחת מעבדים נאמנים - עם חכם ונבון!
"רגלי מבשר" (תרכ"ה), סי' י"ז - כ"ב, דף ז'- ט'.

אני העבד מרוב השמחה מתשועת אחינו אנשי דמשק, כתבתי ספר קטן "מנחת יהודה" לכבוד אדונינו המושיעים, ובהסח הדעת אמרתי: כשם שזכינו על ידכם תשועת עלילת הדם, כך נזכה נחמת הארץ וגאולת ישראל, ואמרתי: לכו בכוחכם זה, כי ד' עמכם!
התשועה הזאת ומעשה ד' הגדול אשר עשו אדונינו המושיעים העיר את האהבה בלב כל ישראל, ויתן ד' לב חדש ורוח חדשה, ויתעוררו הגלויות הנתונות בצפון אנשי אירופה, והתחילו להתעסק בישוב ארץ ישראל, לייסד קולוניות ולהושיב אכרים וכורמים, ומעט מעט לקבץ נפוצותינו. היא [שנת ת"ר] היתה התחלת גאולתנו. היא היתה מולד הלבנה שאנו עתידים להתחדש כמותה.

מקור: "רבי יהודה אלקלעי, רבי צבי הירש קלישר - מבחר כתביהם" סידר ג. קרסל, בהוצאת המחלקה לענייני הנוער של הנהלת ההסתדרות הציונית ובהשתתפות קרן היסוד והקרן הקימת לישראל, ע"י יוסף שרברק הוצאת ספרים.