משימת חיי האושר שעקרון העונג כופה עלינו אינה בת-מימוש, ועם זאת איננו רשאים - לא, איננו יכולים - להרפות ממאמצינו להתקרב בדרך זו או אחרת אל הגשמתה. ניתן לבחור בדרכים שונות ביותר, להעמיד בראש הסולם את התוכן החיובי של המטרה, הלא היא הפקת העונג, או, על דרך השלילה, את מניעת הצער. אף לא באחת מדרכים אלה ניתן לנו להשיג את כל שאנו מתאווים לו. האושר, בהוראתו הממותנת, שבה הוא מזוהה כאפשרי, הוא בעיה של משק הליבידו האינדיווידואלי. אין כאן עצה היפה לכול. על כל אדם ואדם להתנסות ולקבוע בעצמו באיזו דרך מיוחדת הוא מסוגל לזכות באושר. הגורמים השונים ביותר יפעילו את השפעתם כדי להורות לו באיזו דרך לבחור. השאלה המכרעת היא, כמה סיפוק ממשי מזַמן לו העולם החיצוני, ובאיזו מידה הוא נוטה לפטור עצמו מן התלות בו; לבסוף הכול תלוי גם בשאלה, עד כמה הוא רואה עצמו חזק דיו לשנות את העולם בהתאם למשאלותיו. כבר כאן, לבד מן התנאים החיצוניים, תהיה חשיבות מכרעת לקונסטיטוציה הנפשית של היחיד. אדם ארוטי בעיקרו יעמיד בראש הסולם את יחסיו הרגשיים עם הזולת; אדם בעל נטייה לנרקיסיות מסתפקת-בעצמה יחפש את הסיפוקים העיקריים בתהליכיו הנפשיים הפנימיים; איש המעשה לא ירפה מן העולם החיצוני, שבו הוא יכול לנסות את כוחו. לממוצע מבין הטיפוסים הללו יהיו שיעור כשרונו ומידת עידון הדחפים האפשרית לו הגורמים אשר יכריעו לאן יעתיק את מוקדי העניין שלו. כל הכרעה קיצונית תעניש את עצמה בכך, שתחשוף את האדם לסכנות הכרוכות במגבלותיו של אורח החיים הבלעדי שבו בחר לעצמו. כשם שהסוחר הזהיר נמנע מלהשקיע את כל הונו בעסק אחד, כן תעוץ אולי גם חוכמת-החיים לא לצפות לכל הסיפוקים בתחום אחד.

הדת מצמצמת את גבולותיו של משחק זה של בחירה והסתגלות בכך, שהיא כופה על הכול, ובאותו אופן, את דרכה להשגת אושר ולהימנעות מסבל. עיקר הטכניקה שלה בכך, שהיא מפחיתה בערך החיים ומסלפת את תמונת העולם הממשי בצורה שגיונית, דבר המותנה בהרתעת החשיבה של האדם. במחיר זה, על-ידי קיבוע של אינפנטיליות נפשית וסחיפת האדם אל שגיון-המונים, עולה בידי הדת לחסוך מבני-אדם רבים נוירוזה אישית, אבל כמעט שלא יותר מכך. קיימות, כפי שאמרנו, דרכים רבות העשויות להוליך אל האושר, זה שהוא בר-השגה לאדם, אך אין בהן אחת המוליכה אליו בוודאות. גם הדת אין ביכולתה לקיים את הבטחתה. כשלבסוף מוצא עצמו המאמין נאלץ לשאול ל"חוקות השמים" ולמשפטו של האל שאין לו חקר, הוא מודה בכך, שרק הכניעה ללא תנאי נותרה לו בסבלו כמקור אחרון לנחמה ועונג. ואם הוא מוכן להסתפק בה, מן הסתם יכול היה לחסוך מעצמו את דרכי העקיפין שבהן הלך. - - - בהסתמך על סברות על ראשית החיים ועל מקבילות ביולוגיות, הגעתי למסקנה, שמלבד הדחף לקיים את החומר החי ולאגדו ליחידות הולכות וגדלות, חייב להתקיים דחף נוסף, מנוגד לו, השואף לפרק יחידות אלה ולהחזירן למצב הראשוני האַנאורגני. כלומר, מלבד ארוס קיים גם יצר מוות, ומתוך פעולתם המשותפת והמנוגדת של שניים אלה ניתן להסביר את תופעות החיים, ואולם לא בנקל ניתן היה לחשוף את פעילותו של יצר מוות משוער זה. גילויי הארוס היו גלויים לעין וקולניים דיים; ניתן היה להניח שיצר המוות פועל חרש בקרבם של היצורים החיים ושואף להביא להתחסלותם, אף שמובן כי לא היה בהנחה זו משום ראיה. רעיון זה הביא למסקנה נוספת, והיא שחלק מן הדחף פונה כנגד העולם החיצוני ומופיע אז בדמות דחף תוקפנות והרס. בדרך זו נרתם הדחף עצמו לשירותו של הארוס, בעוד היצור החי משמיד גופים אחרים, חיים כנטולי-חיים, במקום את עצמו. אחרת היתה הגבלת תוקפנות זו כלפי חוץ מובילה להגברת תהליך ההרס העצמי, שממילא אינו שובת לעולם ממלאכתו. בו-בזמן ניתן היה להסיק מדוגמה זו, ששני סוגי הדחף מופיעים רק לעתים רחוקות - אולי לעולם לא - בנפרד זה מזה, אלא מתמזגים זה בזה ביחסים כמותיים משתנים ומתחלפים תדיר, דבר השולל מאיתנו את היכולת לזהותם. בסדיזם, שאובחן מכבר כדחף חלקי של המיניות, מתגלה איפוא התמזגות חזקה במיוחד בין הכמיהה לאהבה ודחף ההרס, כשם שניגודו, המזוכיזם, הוא צירוף של דחף הרס המכוון כלפי פנים עם המיניות, צירוף שבלעדיו לא ניתן היה להבין ולחוש בו.

אשר לכל השאר אני גורס, איפוא, שהנטייה לתוקפנות היא דחף ראשוני ועצמאי באדם, וחוזר ואומר שהתרבות מוצאת בה את המכשול הגדול ביותר בדרכה. בזמן כלשהו, במהלך בחינה זו, חדרה להכרתנו התובנה, שהתרבות היא תהליך מיוחד במינו העובר על האנושות, ועדיין אנו שבויים בקסמו של רעיון זה. אנו מוסיפים ואומרים, שהיא תהליך הפועל בשירותו של הארוס, המבקש לאגד את בני-האדם היחידים, אחריהם את המשפחות, את השבטים, את העמים, את הלאומים ליחידה אחת גדולה, הלא היא האנושות. מדוע חייב דבר זה להתחולל, איננו יודעים, אך זהו פועלו של הארוס. תכליתו היא לאחד המוני בני-אדם אלה באמצעות הליבידו. שכן הכורח לבדו, בצד יתרונותיה של קהילת העבודה, לא יספיקו ללכדם. אולם מגמה זו של התַרבּות נתקלת בהתנגדותו של דחף התוקפנות הטבעי של בני-האדם, של איבת היחיד לכול והכול ליחיד. דחף תוקפנות זה הוא צאצאו ונציגו העיקרי של יצר המוות, אותו מצאנו בצד הארוס, החולק עמו בשלטון על העולם. וכעת, סבורני, אין משמעותה של התפתחות התרבות שרויה עוד באפלה בשבילנו. עליה להפגין לעינינו את המאבק בין ארוס למוות, בין דחף החיים לדחף ההרס, כפי שהוא מתחולל במין האנושי. מאבק זה הוא עיקר תוכנם של החיים בכלל, ולפיכך יש להגדיר את התפתחות התרבות בקצרה כמאבק לחיים של המין האנושי. ואת התגוששות הנפילים הזאת מבקשות אוֹמנות הילדים שלנו לשכך ב"שיר ערש מן השמים"!

כשם שכוכב-לכת חג במעגלים סביב גרם-השמים המרכזי שלו, תוך שהוא סובב גם על צירו שלו, כך נוטל האדם היחיד חלק במהלך ההתפתחות של האנושות, בעודו צועד בדרך חייו שלו. רק לעינינו הלא-מבחינות נדמה משחק הכוחות השמיימי כאילו קפא באותו סדר נצחי. בהתרחשות האורגנית עדיין אנו רואים כיצד נאבקים הכוחות זה בזה וכיצד תוצאות המאבק משתנות תמיד. באורח דומה נגזר גם על שתי השאיפות, זו החותרת לאושר אישי וזו החותרת לצוותא אנושית, להיאבק זו בזו בנפשו של כל אדם ואדם, ובאורח דומה נגזר גם על שני התהליכים, תהליך ההתפתחות האינדיווידואלית וזה של התפתחות התרבות, להתייצב זה מול זה כאויבים ולהיאבק על הבכורה. אולם מאבק זה בין הפרט לחברה אינו נובע מן הניגוד בין הדחפים הראשוניים, הארוס והמוות, ניגוד שאינו ניתן כנראה ליישוב. משמעותו של הראשון היא סכסוך במשק הליבידו, בדומה לריב על חלוקת הליבידו בין האני לבין המושאים, והוא מאפשר בסופו של דבר מציאת איזון בנפש היחיד, וניתן לקוות שגם בעתידה של התרבות, יכביד כאשר יכביד בהווה על חיי הפרט.