מושא המחקר של חיבור זה הוא מצבו של הידע בחברות המפותחות ביותר. נתאר מצב זה במילה "פוסטמודרני". השימוש במלה רווח בקרב סוציולוגים ומבקרים באמריקה. המלה מציינת את מצבה של התרבות בעקבות התמורות שחלו בכללי המשחק של המדע, הספרות והאמנות, החל מסוף המאה ה-19. תמורות אלו תמוקמנה כאן ביחס למשבר הסיפור.
המדע נתון מראשיתו בעימות עם הסיפור. על-פי אמת-המידה שלו רוב הסיפורים נחשפים כבדיות. עם-זאת, במידה שהוא מבקש להגיע לאמיתי ואינו מסתפק בקביעת סדירויות שימושיות, מוטל עליו להצדיק (l?gitimer) את חוקי המשחק שלו. בשלב זה הוא מפתח שיח (discours) הצדקה סביב מעמדו שלו, שיח המכונה פילוסופיה. כאשר שיח-על (m?tadiscours) זה נזקק במוצהר לסיפור גדול זה או אחר - כדוגמת הדיאלקטיקה של הרוח, ההרמנויטיקה של המובן, שחרור הסובייקט התבוני או העובד או פיתוח העושר - נכנה את המדע, שמצדיק את עצמו באמצעות סיפור כזה, בתואר "מודרני". כך, למשל, כלל ההסכמה בין המוען של היגד (?nonc?) בעל ערך אמת לבין הנמען שלו ייתפס כקביל, אם הוא תופס את מקומו במסגרתה של תמימות-דעים אפשרית בין בעלי שכל תבוני: זה היה סיפורה של הנאורות, שבו גיבור הידע חותר לקראת תכלית אתית-פוליטית טובה, השלום האוניברסלי. על סמך דוגמא זו אפשר לראות, שכאשר מצדיקים את הידע באמצעות סיפור-על (m?tar?cit) שמשתמעת ממנו פילוסופיית היסטוריה, מעמידים בסימן שאלה את המוסדות המנהלים את ההתאגדות החברתית (lien social): צריך להצדיק גם אותם. כך יוצא שכמו האמת, גם הצדק מיוחס לאותו סיפור גדול.
בפישוט קיצוני, אפשר לכנות "פוסטמודרני" את חוסר-האמון כלפי סיפורי-העל. חוסר-אמון זה הוא ללא ספק תוצאה של התקדמות במדעים; אבל התקדמות זו מניחה מצידה את אותו חוסר-אמון. הפסקת השימוש במנגנון ההצדקה באמצעות סיפֵּר-על (m?tanarratif) מקבילה במיוחד למשבר הפילוסופיה המטאפיסית, ולמשבר המוסד האוניברסיטאי שהיה תלוי בה. פונקציית הסיפֵּר מאבדת את מרכיביה, הגיבורים הגדולים, הסכנות הגדולות, המסעות הגדולים והמטרה הגדולה. היא מתפרקת ומתפזרת בעננים של יחידות לשוניות סיפוריות (narratifs) אך גם דנוטטיביות (d?notatifs), מורות (prescriptif), תיאוּריות (descriptif) וכו', שכל אחת מהן מביאה אתה סגולות פרגמטיות מיוחדות לה. כל אחד מאתנו חי בצמתים שבהם מצטלבות יחידות רבות כאלה. הצירופים הלשוניים שאנו יוצרים אינם יציבים בהכרח, ולא תמיד אפשר להסביר את תכונותיהם לזולת.
החברה העומדת בפתח היא אפוא פחות עניינה של אנתרופולוגיה ניוטוניאנית (כדוגמת הסטרוקטורליזם ותורת המערכות) ויותר עניינה של פרגמטיקה של חלקיקים לשוניים. ישנם הרבה משחקי לשון שונים: זוהי ההטרוגניות של המרכיבים היסודיים. הם ניתנים למיסוד רק במקוטע: זהו הדטרמיניזם המקומי.
מקבלי ההחלטות מנסים בכל-זאת לנהל ענני חברתיות אלה על-פי מטריצות של קלט/פלט, מתוך היגיון המניח שקיימת מידה משותפת בין המרכיבים ואפשר לקבוע את המכלול. לפי מקבלי ההחלטות חיינו מוקדשים לגידולה של העוצמה. הצדקתה של האחרונה, מבחינת הצדק החברתי כמו גם מבחינת האמת המדעית, תימצא בשיפור מרבי של ביצועי המערכת, ביעילות. יישומה של אמת-מידה זו לכל המשחקים שאנו משחקים אינו מתבצע ללא מידה של הטלת אימה, מרוככת או נוקשה: תַפקְדוּ, זאת אומרת, היו בעלי מידה משותפת, או היעלמו.
היגיון זה של העדפת בעל יכולת-הביצוע המרַבית הוא ללא ספק בלתי-עקיב מבחינות רבות, ובמיוחד מנקודת-המבט של הסתירה בשדה החברתי-כלכלי: הוא מבקש בעת-ובעונה-אחת פחות עבודה (כדי להקטין את עלויות הייצור), ויותר עבודה (כדי להקל את הנטל החברתי שמהווה האוכלוסייה המובטלת). אבל חוסר-האמון הגיע לרמה כזו, שכבר לא מצפים מן הסתירות האלה לפתרון מושיע, כפי שקיווה מרקס.
ועם זאת ההתפכחות (d?senchantement) זרה למצב הפוסטמודרני כשם שזרה לו הפוזיטיביות העיוורת של הדה-לגיטימציה. היכן מקומה של הלגיטימיות אחרי סיפורי-העל? התפקודיות היא אמת-מידה טכנולוגית; היא אינה מתאימה להכרעה מה אמיתי או מה צודק. מקומה אולי בהסכמה המושגת באמצעות ויכוח, כפי שחושב הברמאס. אבל הסכמה זו עושה עוול להטרוגניות של משחקי הלשון. וההמצאה נעשית תמיד מתוך אי-הסכמה. הידע הפוסטמודרני אינו רק מכשיר בידי בעלי-השררה. הוא מעדן את הרגישות שלנו להבדלים ומחזק את היכולת שלנו לשאת את היעדר המידה המשותפת. הוא עצמו אינו מוצא את הגיונו בהומולוגיה של המומחים, אלא בפאראלוגיה של הממציאים.
השאלה הפתוחה היא זו: הצדקה של ההתאגדות החברתית, חברה צודקת, האם היא מעשית על-פי פרדוקס אנלוגי לפרדוקס של הפעילות המדעית? ומה יהיה תוכנו של פרדוקס כזה?
- - -
מקור: ז'אן-פרנסוא ליוטר "המצב הפוסטמודרני", תרגם גבריאל אש. הוצאת הקיבוץ המאוחד.