במצעו של אפלטון גלומה גישה מסוימת לפוליטיקה, שלדעתי היא מסוכנת ביותר. לניתוח גישה זו יש חשיבות מעשית גדולה מבחינת ההנדסה החברתית הרציונלית. אפשר לתאר את הגישה האפלטונית שאליה אני מתכוון כגישה של הנדסה אוטופית, בניגוד לסוג אחר של הנדסה חברתית שהוא בעיניי הסוג הרציונלי היחיד, שאפשר לתארו בשם הנדסה קמעונית. הגישה האוטופית מסוכנת ביותר לפי שהיא עשויה להיראות החלופה המובנת מאליה להיסטוריציזם קיצוני - לגישה היסטוריציסטית קיצונית שממנה משתמע שקצרה ידנו מלשנות את מהלך ההיסטוריה; בתוך כך, נראה כאילו היא השלמה נחוצה להיסטוריציזם קיצוני פחות, דוגמת זה של אפלטון, המתיר התערבות אנוש. אפשר לתאר את הגישה האוטופית כלהלן. הכרח הוא שתהיה מטרה מסוימת לכל עשייה רציונלית. היא רציונלית במידה שהיא חותרת אל מטרתה ביודעים ובעקיבות, ובאותה מידה שהיא קובעת את אמצעיה בהתאם למטרה זאת. ראשית אפוא עלינו לבחור את המטרה, אם רצוננו לפעול בדרך רציונלית; ועלינו להקפיד לקבוע את מטרותינו האמיתיות או הסופיות, אשר מהן עלינו להבדיל בבירור אותן מטרות ביניים או מטרות חלקיות שבעצם הן רק אמצעים למטרה הסופית, או שלבים בדרך אליה. אם נשכח את היעד הזה, בהכרח נשכח לשאול אם יש במטרות החלקיות האלו לקדם את המטרה הסופית, ומשום כך נחדל ולא נפעל באורח רציונלי. עקרונות אלה, אם נחיל אותם על תחום הפעילות המדינית, דורשים מאיתנו להגדיר את מטרתנו המדינית הסופית, את המדינה האידיאלית, בטרם ננקוט איזו פעולה מעשית. רק לאחר שתיקבע המטרה הסופית הזאת, לפחות בקוויה הכלליים, רק משעה שיהיה בידינו מעין שרטוט של החברה שאליה אנו שואפים, רק אז נוכל להתחיל לחשוב על הדרכים והאמצעים הטובים ביותר להשגתה, ולעבד תכנית לפעולה מעשית. אלה הם השלבים המוקדמים הנחוצים לכל מהלך מדיני מעשי שאפשר לכנותו רציונלי, ובפרט להנדסה החברתית. זוהי, בקיצור, הגישה המתודולוגית שאני קורא לה הנדסה אוטופית. היא משכנעת ומצודדת. לאמיתו של דבר, דווקא בסוג זה של גישה מתודולוגית יש כדי למשוך את לב כל אלה שאינם מושפעים ממשפטים קדומים היסטוריוציסטיים או שהם מגיבים נגדם. ודווקא משום כך היא מסוכנת פי כמה, והביקורת עליה נעשית הכרחית יותר.

קודם שניגש לביקורת פרטי ההנדסה האוטופית, רצוני להתוות קווים כלליים לגישה אחרת להנדסה חברתית, לאמור זו של ההנדסה הקמעונית. זוהי גישה הגיונית, לדעתי, במתודולוגיה שלה. הפוליטיקאי המאמץ לו שיטה זו יוכל או לא יוכל לראות בעיני רוחו תכנית של חברה, יוכל או לא יוכל לקוות שביום מן הימים יגשים האדם מדינה אידיאלית ויזכה לאושר ולשלמות עלי אדמות. אך הוא ידע בוודאי כי השלמות, אם אפשר להשיגה בכלל, רחוקה מאוד, וכי לבני כל דור ודור, ולכן גם לחיים עתה, עומדת זכות התביעה; אולי לא הזכות לנחול אושר, שהרי אין אמצעים מוסדיים להנחיל אושר לאדם, אבל הכל זכאים לתבוע שלא ינחלו אומללות במקום שאפשר למנוע אותה. זכותם לתבוע ולקבל כל עזרה אפשרית, אם הם סובלים. הנה כי כן, השיטה שינקוט המהנדס הקמעוני היא חיפוש הקלקלות החברתיות הגדולות והדוחקות ביותר ומלחמה בהן, ולא דווקא חיפוש אחר הטוב הסופי הגדול ביותר ומלחמה למענו. הבדל זה רחוק מלהיות מילולי בלבד. ואכן הוא חשוב ביותר. זה ההבדל בין שיטה סבירה לשיפור מנת חלקו של האדם לבין דרך אשר, אם תנוסה באמת, תוכל להביא בנקל לגידול שאין לשאתו בסבל האנושי. זה ההבדל בין שיטה שאפשר לעשות בה שימוש בכל רגע לבין שיטה שההמלצה עליה עלולה להביא בנקל לדחייה נמשכת והולכת של פעולה כלשהי, עד שיהיו התנאים נוחים יותר. וזה גם ההבדל בין השיטה היחידה לשיפור העניינים שהצליחה באמת עד כה, בזמן כלשהו ובמקום כלשהו (כולל רוסיה, כפי שעוד נראה), לבין שיטה אשר בכל מקום שנוסתה, הוליכה רק לשימוש באלימות ולא בתבונה, ואם לא נעזבה מעצמה הרי הוליכה לנטישת תכניתו המקורית. לזכות המתודה שלו, המהנדס הקמעוני יכול לטעון שמאבק שיטתי נגד הסבל והעוול והמלחמה צפוי לקבל את הסכמתם ואישורם של רבים יותר מן המלחמה לביסוסו של איזה אידיאל. בקלות יחסית אפשר להוכיח את קיומן של קלקלות חברתיות, רוצה לומר של תנאים חברתיים שרבים סובלים מהם. הסובלים יכולים לפסוק בעצמם, והאחרים ספק אם יוכלו להכחיש, שלא היו רוצים להתחלף עימם. קשה לאין ערוך יותר להתפלסף על חברה אידיאלית. החיים החברתיים מסובכים עד כדי כך שרק מעטים יוכלו לשפוט את טיבה של תכנית מפורטת להנדסה חברתית בממדי ענק; אם היא מעשית; אם תביא לשיפור אמיתי; מה הסבל שאולי יהיה כרוך בה; ומה יוכלו להיות האמצעים להגשמתה. כנגד זה, תכניות מפורטות להנדסה קמעונית הן פשוטות ביחס. אלו הן תכניות למוסדות יחידים, כגון ביטוח בריאות ואבטלה, או בתי דין לבוררות, או תקצוב נגד משברים, או רפורמה בחינוך. אם תשתבשנה, הנזק לא יהיה גדול ביותר, והתאמה מחדש לא תהיה קשה ביותר. הן כרוכות פחות בסיכון ודווקא משום כך הן שנויות פחות במחלוקת. קל יותר להגיע להסכמה סבירה על הקלקלות הקיימות ואמצעי המלחמה בהן מאשר להסכים על טוב אידיאלי ועל אמצעי מימושו. לכן, גדולה יותר התקווה שבהפעלת השיטה הקמעונית נוכל להתגבר על הקושי המעשי הגדול ביותר שבכל רפורמה מדינית סבירה, לאמור השימוש בתבונה ולא ביצר ובאלימות בהגשמת המצע. תהיה אז אפשרות להגיע לפשרה סבירה, וממילא להשיג את השיפור בדרכים דמוקרטיות. ("פשרה" היא מילה מאוסה, אבל חשוב לנו ללמוד להשתמש בה כיאות. מוסדות הם בהכרח פרי פשרה עם הנסיבות, האינטרסים וכולי, הגם שבתורת אנשים עלינו להתנגד להשפעות מסוג זה.) כנגד זה, הניסיון האוטופי להגשים מדינה אידיאלית, תוך כדי שימוש בתכנית מפורטת לחברה כולה, הוא ניסיון הדורש שלטון ריכוזי חזק של מעטים, שצפוי משום כך להוליך לדיקטטורה. - - -

אני טוען שאין להיסטוריה משמעות. אבל מטענה זו אין להסיק שאין בכוחנו אלא להביט כנדהמים בהיסטוריה של הכוח המדיני, או שעלינו לראות בה בדיחה אכזרית. שהרי נוכל לפרש אותה מתוך התכוונות לאותן בעיות של מדיניות כוחנית שאותן אנו מנסים לפתור בימינו. יכולים אנו לפרש את ההיסטוריה של הפוליטיקה הכוחנית מנקודת המבט של מאבקנו למען החברה הפתוחה, למען שלטון התבונה, למען צדק, חופש ושוויון, ולמען ריסון הפשיעה הבינלאומית. אם גם אין לה להיסטוריה מטרות, יכולים אנו לאכוף עליה את מטרותינו אלו; ואף שאין להיסטוריה משמעות, נוכל לתת לה משמעות. - - -