מִלוּאִים
עם זה הסברתי את טבע אלהים וסגולותיו: שהוא נמצא בהכרח; שהוא יחיד; שהוא נמצא ופועל מתוך הכרח טבעו בלבד; שהוא הסבה החפשית לכל הדברים ובאיזה אופן הוא כך; שהכל באלהים ותלוי בו עד שאינו יכול לא להיות ולא להיות מֻשג בלעדיו; ולסוף שהכל נגזר מבראשית ע"י אלהים. אבל לא מתוך חֵרות-רצון או מתוך רַעוָה מחלטת אלא מתוך טבעו המָחלט או מיְכלתו האין סופית של אלהים.
אף השתדלתי בכל שעת-כשר לפנות מדרכי את הדעות-הקדומות, העלולות להיות עִכּוב להבנת
ראיותי.
אבל מאחר שנִשתַיְרו עוד כמה וכמה דעות-קדומות ואף בהן, ועוד במִדה גדולה מבכולן, היה ויש כדי להיות עִכוב לבריות עד שלא להבין כהלכה את השתלשלות הדברים באופן שהרצאתי, הריני רואה לי צֹרך להעמידן כאן לפני משפט השכל. וכיון ודעות-קדומות אֵלו, שאני אומר לדון בהן כאן, מותנות כולן באחת, והיא: מדרכם של בני-אדם להניח, שהדברים הטבעיים פועלים כמותם לשם איזו תכלית ושאלהים עצמו, כפי שהם פוסקים בודאות, גם הוא מוליך הכל אל איזו תכלית מסוימה - אלהים עשה הכל, אומרים הם, בשביל האדם ואת האדם בשביל שיהא הלה מעריץ אותו- לפיכך אבחין תחִלה דעה זו.
בראשונה רצוני לתהות על הטעם, מפני-מה רוב בני-אדם רוחם נוחה מאותה דעה-קדומה וכולם נוטים בטבעם כל-כך להסביר פנים לה; אחר אוכיח על טעותה. ובאחרונה אסביר, כיצד נשתלשלו מכאן הדעות-הקדומות על טוב ורע, זכות וחובה, שבח וגנאי, סדר וערבוב, יופי וכִּעור וכיוצא בהן.
אולם אין כאן המקום לגזור וללמדן מתוך טבעה של הנפש האנושית. די לי כאן בהנחתו של היסוד, שהכל מחויבים להודות בו, והוא: שבני-האדם כולם באים לעולם בלי ידיעת סִבּותיהם של הדברים ובכולם טבוע היצר לבקש את המועיל להם, ואת זה הם נודָעים.
מכאן מוכח:
ראשית, שבני-האדם רואים עצמם כבעלי-בחירה, שכן הם נודָעים את רציותיהם ויִצרם, ואינם מהרהרים אפילו בחלום אחרי הסבות שגרמו ליצרם ולרצונם, הואיל ואינם נודעים אותן.
מוכח שנית, שבני- האדם עושים הכל לשם איזו תכלית, לאמר, לשֵם התועלת שהם שואפים אליה. לפיכך הם נכספים תמיד לעמוד רק על הסִבּות התכליתיות של הדברים שנתְהוּ; וכשמודיעים אותן להם מיד דעתם מתישבת עליהם. לפי שאין להם טעם לפקפק עוד בהן. וכשאינם יכולים ללמדן מפי אחרים אין להם בררה אלא לפנות אל עצמם ולתן את דעתם על אותן התכלית, שהם עצמם רגילים להיות נכרעים על-ידן מעין כך; ומשום זה הם דנים בהכרח על טיב-רוחם של אחרים לפי טיב-רוחם הם.
אף זו. מאחר שהם רואים בעצמם ומחוץ להם כמה אמצעים המובילים במדה מספקת לידי השגת תועלתם, כגון העינים לראות, הַשִניִם ללעוס, הצמחים ובע"ח למאכל, השמש למאור, הים לכלכלת הדגים וכו', הם הגיעו לידי כך שהם רואים את כל הדברים הטבעיים כאלו הם אמצעים לתועלתם. והואיל והם יודעים שהאמצעים הללו נמצאו להם מוכנים ולא הותקנו על ידם, ראו להם צֹרך להאמין שנמצא מי-שהוא אחר והלה תקן אותם האמצעים לשִמושם. הן מכיון שראו את הדברים בחינת אמצעים, אי-אפשר היה להם שוב להאמין שהללו עשו את עצמם אלא בעל-כֹרחם למדו גזרה-שוה מן האמצעים שהם רגילים לתקן לעצמם והחליטו, שהטבע אף הוא יש לו איזה מנהיג או מנהיגים מחוננים בחֵרות אנושית והם שדאגו להם בכל ועשו הכל לצרכם. ומתוך שלא שמעו מעולם כלום על טיב-רוחם של המנהיגים האלה, מוכרחים היו להקיש עליו מרוחם הם. לפיכך באו לידי מסקנה, שהאלים מנהיגים הכל לשם תועלתו של האדם כדי שיהיו האנשים כפופים להם וחולקים להם כבוד שאין למעלה ממנו.
מכאן אותה עובדה, שכל אדם המציא לו לפי רוחו הוא אופן מיוחד של הערצת-אלהים בשביל שיאהב אותו אלהים יותר מאחרים וינהיג את הטבע כולו לשם סִפּוּק תאותו הַעִורֶת ותשוקתו שאינה יודעת שֹׂבע. דעה -קדומה זו נתגלגלה עד לידי אמונה-טפלה והכתה שרשים עמוקים בנשמת האדם. והיא שגרמה לבני-האדם לטרוח כמה טרחות ולחקור אחרי סבותיהם התכליתיות של כל הדברים ולבארן.
אבל עם כשהשתדלו להוכיח שאין הטבע עושה שום דבר בכדי, זאת אומרת, מה שאינו משמש לתועלתם של בני-אדם, לא הוכיחו עִם זה, כמדומני, אלא שהטבע והאלים הם מוכי-שגעון כבני-האדם. ועתה צא וראה, עד היכן הדבר מגיע. בעל כרחם ראו הללו בצדן של התועליות המרובות שבטבע, גם קלקלות לא מועטות, כגון סערות, זְועות, מחלות וכו' ויצאו מכאן להעיד, שכל אלה לא באו אלא מחמת קצף האלים על בני-האדם שהעליבו אותם או שעברו איזו עבֵרה בפולחנם. ואעפ"י שהנסיון היה מטפח על פניהם יום-יום והוכיח להם ע"י דוגמות לאין-מספר שהתועליות והקלקלות מגיעות בלי הבדל גם לצדיקים גם לרשעים, בכ"ז החזיקו באותה דעה-קדומה שהזקינה בתוכם.
לכן נוח היה להם לזקוף אותם החזיונות על חשבונם של יתר הדברים, שאינם ידועים ואין תועלתם גלויה להם ולהתמיד כך במצבם הנוכחי של העדר-ידיעה הטבוע בהם מתחלת-בריתם, ובלבד שלא לסתור כל אותו הבּנְין ולחדש בְּמֹחם בנין חדש. לפיכך באו והורו הלכה פסוקה, שגזרותיו של אלהים הן במופלא ונשגבות מהשגתו של האדם. העבודה, זה בלבד היה מספיק שתהא האמת חתומה עולמית למין האנושי אלמלי חכמת-השעורים, שאין עסוקה בתכליות אלא במהותן של צורות ובסגולותיהן, מגלה לבני-האדם מִדת-אמת אחרת. אף חוץ מחכמת-השעורים אפשר לסמן עוד סִבּות אחרות (אלה שמיותר הוא למנותן כאן), שגרמו לבני-האדם להרהר אחרי הדעות-הקדומות השכיחות ביותר והוליכו אותם לידי הכרה אמתית בדברים.
עם זה בארתי באור מספיק את שהבטחתי לבאר ב ר א ש ו נ ה. אולם אין מן הצֹרך להרבות בדברים כדי להוכיח, שהטבע לא הִתוה לו שום תכלית וכל הסִבּות התכליתיות אינן אלא בדמיונותיהם של בני-אדם. שהרי כבר נתאמת זה די אּמוּת, כמדומני, הן מתוך היסודות והטעמים שבהם מקורה של אותה דעה-קדומה, כפי שהוכחתי, הן מתוך המשפט ט"ז והיוצא למשפט ל"ב וחוץ מאלו גם מתוך כל המשפטים המלמדים אותנו, שבטבע מתנהג הכל בהכרחיות נצחית ובתכלית השלמות.
אעפי"כ הריני להוסיף עוד ולאמר, שאותה תורה בנדון התכליות מערערת את כל הטבע כולו; שכן היא רואה כתולדה מה שבאמת היא סִבה, וכך גם בהפך. וגדולה מזו, היא עושה את המוקדם בטבע למאוחר ולבסוף היא מהפכת את היותר נעלה והיותר שלם לבלתי-שלם ביותר. הן - אין אני מטפל בשני הענינים הראשונים, מפני שהם מובנים מאליהם - מתוך המשפטים כ"א, כ"ב וכ"ג מתפרש, שהתולדה השלמה ביותר אינה אלא זו המתְהוה מאלֹהים בלי מִצוּע; וכל שמרובות הסבות המתַוכות, הדרושות להתהוותה, מרובה בה אי-השלמות. ומעתה, אם הדברים שנתהוו מאלהים בלי מִצוע לא נעשו אלא כדי שיגיע אלהים לידי תכליתו, מן ההכרח שהדברים האחרונים, שבשבילם נעשו הראשונים, הם המעולים שבכולם.
יתרה על כך, תורה זו אף מבטלת היא את שלמותו של אלהים: אם אלהים פועל לשם איזו תכלית, מן ההכרח שהוא נכסף לדבר החסר לו - ואעפ"י שחכמי התאולוגיה והמטפיסיקה מפרישים בין תכלית-הצֹרך ובין תכלית-ההִדָמות, מכל-מקום הם מודים שאלהים עשה הכל רק לשֵם עצמו ולא לשם הדברים העומדים להברא, הואיל ואין הללו יכולים למצוא חוץ מאלהים שום דבר קודם לבריאה שבשבילו עשה אלהים את מעשהו. הרי בעל-כרחם מודים הם שאלהים היה חסר כל אותם הדברים, שבשבילם נתכון לתקן את השמושים הללו ושאליהם היתה תשוקתו. זה מובן מאליו.
אף אין להסיח את דעתנו מזה, שבני-סיעתה של אותה תורה, המתגדרים בחריפות שִכְלם עם כשהם באים לסַמן את תכליותיהם של הדברים, המציאו לחִזוק תורתם דרך חדשה במלאכת המופתים, לאמר, הם משלשלים לא עד הנִמנעות אלא עד העדר-ידיעה. ממשמע שלא היתה להם דרך אחרת להביא ראיה על תורתם.
אם, דרך משל, נפלה לבֵנה מן הגג ופגעה בראשו של אדם והמיתה אותו, באים הללו ומוכיחים שהלבנה נפלה כדי להמית את האדם. וכך הם מוכיחים: יכול אתה אומר, שהיא לא נפלה ברצון-אלהים לתכלית זו - אפשר והזדמנו בבת-אחת כמה וכמה תנאים (שהרי לפעמים מרובים התנאים המזדמנים בבת-אחת) בדרך מקרה? ואם תמצא לאמר, שארע כך מחמת הרוח הנושבת ומחמת שהאדם עבר שם לדרכו, הם באים ומקשים: מדוע נשבה הרוח אותה שעה? ומדוע עבר שם האדם לדרכו דוקא באותה שעה? שמא אתה מתרץ להם, שהרוח באה אז מן הים שהתחיל מתגעש עוד יום לפני זה, כשמזג האויר היה עדין שקט, ושאותו אדם מוזמן היה אל ידידו, שוב הם עומדים ומקשים - וכי יש קץ לקושיות מעין אלו? - מדוע התגעש הים? ומדוע הוזמן האדם לאותה שעה? וכך יהיו חוזרים ומקיפים אותנו שאלות על עִלות העִלות, עד שימצאו להם מקלט ברצון-אלהים, זאת אומרת: מקלט של העדר-ידיעה.
כיוצא בזה הם עומדים ותוהים על מבנה-גווֹ של האדם ומתוך שאינם בקיאים בטיב סִבּותיה של אותה אמנות גדולה, הם מחליטים שהוא נעשה לא באמנות מוכנית אלא באמנות-אלהים או באמנות שלמעלה-מן-הטבע ובנוי באופן שאין החלקים צוררים זה לזה. על-כן כל הבא לחקור אחרי הסִבּות האמִתיוֹת של המופלא ומבקש להבין את הדברים הטבעיים כתלמיד-חכם ולא להשתומם עליהם כעם-הארץ, הלה מוחזק בכל מקום מין ורשע, ומליזים עליו כך אותם הבריות שההמון מעריץ אותם כעין סנגורים של הטבע והאלים. ברם הם יודעים שעם בִּטולה של הסִכלות תבטל גם ההתפלאות, זאת אומרת: התכסיס היחידי לחִזוק ראיותיהם ולהתמדת מָרותם.
- - -

ואם תמצא לשאול: מפני-מה לא ברא אלהים את בני-האדם באופן שיהיו נשמעים למצווֹת התבונה בלבד? הריני להשיב לך רק תשובה זו: מפני שלא היה חסר את החֹמר כדי לברֹא הכל, מן המדרגה התחתונה עד המדרגה העליונה שבשלמות; או במלים יותר מכוונות, מפני שחוקי טבעו היו די מרווחים עד שהספיקו להֹוה כל מה ששכל אין-סופי יכול לתפוס בהשגתו, כפי שהוכחתי במשפט ט"ז.

אלה הן הדעות-הקדומות שנתכונתי למנותן כאן. ואם נשתיְרו עוד אי-אלו ממינן, הרי כל אדם שיֵעין קצת בכך, יוכל לעמוד על תִקונן.

מקור: ברוך שפינוזה, "תורת המידות", תרגם: יעקב קלצקין, הוצאת אקדמון. הזכויות שמורות להוצאת מסדה