יסוד החסידות ושרש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו ז"ל הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמתי והעדון הגדול מכל העדונים שיכולים להמצא , ומקום העדון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע למחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (אבות ד. כא): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא". והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר צונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו זכרונם לברכה (עירובין כב. א) : "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". וכשתסתכל עוד בדבר תראה, כי השלמות האמיתי הוא רק הדבקות בו יתברך, והוא מה שהיה דוד המלך אומר (תהלים עג. כח): "ואני קרבת אלהים לי-טוב", ואומר (שם כז, ד): "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית-ה' כל-ימי חיי וגו'". כי רק זה הוא הטוב. וכל זולת זה שיחשבוהו בני האדם לטוב, אינו אלא הבל ושוא נתעה. אמנם לכשיזכה האדם לטובה הזאת, ראוי שיעמול ראשונה וישתדל ביגיעו לקנותה, והיינו, שישתדל לדבק בו יתברך בכח מעשים שתולדתם זה הענין והם הם המצוות.

והנה ?מו הקדוש ברוך הוא לאדם במקום שרבים בו המרחיקים אותו ממנו יתברך, והם הם התאוות החמריות אשר אם ימשך אחריהן הנה הוא מתרחק והולך מן הטוב האמתי, ונמצא שהוא מושם באמת בתוך המלחמה החזקה, כי כל עניני העולם בין לטוב בין למוטב הנה הם נסיונות לאדם, העוני מצד אחד והעושר מצד אחד כענין שאמר שלמה (משלי ל. ט): "פן אשבע וכיחשתי ואמרתי מי ה' ופן איוורש וגנבתי וכו'". השלוה מצד אחד והיסורין מצד אחד, עד שנמצאת המלחמה אליו פנים ואחור. ואם יהיה לבן חיל וינצח המלחמה מכל הצדדין, הוא יהיה האדם השלם אשר יזכה לדבק בבוראו ויצא מן הפרוזדור הזה ויכנס בטרקלין לאור באור החיים. וכפי השיעור אשר כבש את יצרו ותאוותיו ונתרחק מן המרחיקים אותו מהטוב ונשתדל לדבק בו - כן ישיגהו וישמח בו. ואם תעמיק עוד בענין תראה כי העולם נברא לשמוש האדם. אמנם הנה הוא עומד בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל ומקלקל העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך, והוא כענין מה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בענין האור שגנזו הקדוש ברוך הוא אור שגנו לצדיקים וזו לשונם (חגיגה יב. א): "כוון שראה הקדוש ברוך הוא אור שגנזוֹ לצדיקים, שמח, שנאמר (משלי יג. ט): "אור צדיקים ישמח". ובענין אבני המקום שלקח יעקב ושם מראשותיו אמרו (חולין צא. ב), "אמר רבי יצחק, מלמד שנתקבצו כולן למקום אחד והיתה כל אחת אומרת, עלי יניח צדיק ראשו" והנה על העקר הזה העירונו זכרונם לברכה במדרש קהלת (רבה ז. כח), שאמרו, זה לשונם: "ראה את-מעשה האלהים וגו' (קהלת ז. יג), בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האדם הראשון, נטלו והחזירו על כל אילני גן עדן ואמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הן, וכל מה שבראתי בשבילך בראתי, תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי".

כללו של דבר, האדם לא נברא בעבור מצבו בעולם הזה אלא בעבור מצבו בעולם הבא, אלא שמצבו בעולם הזה הוא אמצעי למצבו בעולם הבא שהוא התכליתי. על כן תמצא מאמרי חכמינו ז"ל רבים כולם בסגנון אחד מדמים העולם הזה למקום וזמן ההכנה והעולם הבא למקום המנוחה ואכילת המוכן כבר, והוא מה שאמרו, (אבות ד. כא), "העולם הזה דומה לפרוזדור", כמו שאמרו זכרונם לברכה: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" (עירובין כב. א). "מי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת". (עבודה זרה ג. א). "העולם הזה דומה ליבשה, והעולם הבא לים וכו" (קהלת רבה א. לו). וכאלה רבים על זה הדרך. ותראה באמת שכבר לא יוכל שום בעל שכל להאמין שתכלית בריאת האדם הוא למצבו בעולם הזה, כי מה הם חיי האדם בעולם הזה? או מי הוא ששמח ושליו ממש בעולם הזה? "ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמונים שנה ורהבּם עמל ואוון" (תהלים צ, י), בכמה מיני צער וחלאים ומכאובים וטרדות, ואחר כל זאת - המוות. אחד מני אלף לא ימצא שירבה העולם לו הנחות ושלוה אמתית. וגם הוא, אילו יגיע למאה שנה כבר עבר ובטל מן העולם. ולא עוד אלא שאם תכלית בריאת האדם היה לצורך העולם הזה, לא היה צריך מפני זה שתנופח בו נשמה כל-כך חשובה ועליונה שתהיה גדולה יותר מן המלאכים עצמם, כל-שכן שהיא אינה מוצאה שום נחת רוח בכל עינוגי זה העולם. והוא מה שלמדונו זכרונם לברכה במדרש קהלת, זו לשונם (רבה ו.ז): "וגם הנפש לא תמלא (קהלת ו. ז), משל למה הדבר דומה, לעירוני שנשא בת מלכים, אם יביא לה כל מה שבעולם, אינם חשובים לה כלום, שהיא בת מלך. כך הנפש, אלו הבאת לה כל מעדני עולם, אינה כלום לה, למה? שהיא מן העליונים". וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות ד. כט): "על כורחך אתה נוצר ועל כרחך אתה נולד". כי אין הנשמה אוהבת העולם הזה כלל אלא אדרבא מואסת בו. אם כן ודאי לא היה בורא הבורא יתברך בריאה לתכלית שהוא נגד חוקה ונמאס ממנה. אלא בריאתו של האדם, למצבו בעולם הבא היא. ועל כן נתנה בו נשמה זאת, כי לה ראוי לעבוד ובה יוכל האדם לקבל השכר במקומו וזמנו, שלא יהיה דבר נמאס אל נשמתו בעולם הזה, אלא אדרבא נאהב ונחמד ממנה, וזה פשוט.br> והנה אחר שידענו זה, נבין מיד חומר המצוות אשר עלינו ויקר העבודה אשר בידנו, כי הנה אלה הם האמצעים המביאים אותנו אל השלמוּת האמתי, אשר בלעדם לא יושג כלל. ואולם ידוע כי אין התכלית מגיע אלא מכוח קיבוץ כל האמצעים אשר נמצאו ואשר שמשו להגיעו. וכפי כוח האמצעים ושמושם, כן יהיה התכלית הנולד מהם. וכל הפרש קטן שימצא באמצעים, תיבחן תולדתו בברור ודאי בהגיע זמן התכלית הנולד מקיבוץ כולם, כמו שכתבתי, וזה ברור. מעתה ודאי הוא שהדקדוק שידוקדק על ענין המצוות והעבודה, מוכרח שיהיה בתכלית הדקדוק כאשר ידקדקו שוקלי הזהב והפנינים לרוב יוקרם, כי תולדתם נולדת בשלמות האמתי והיקר הנצחי שאין יקר למעלה ממנו.
נמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד לשיהיה לו נחת רוח ויישוב דעת למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו. ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל עניני החמריות והתלוי בהם, עד שימשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת. וכל מה שיוכל לחשוב שהוא אמצעי לקרבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו. וכל מה שיוכל לחשוב שהוא מניעה לזה, יברח ממנו כברוח מן האש, וכענין שנאמר (תהלים סג. ט): "דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך", כיון שביאתו לעולם אינה אלא לתכלית הזה, דהינו, להשיג את הקרבה הזאת במלטו נפשו מכל מונעיה ומפסידיה.
והנה אחר שידענו והתברר אצלנו אמיתת הכלל הזה, יש-לנו לחקור על פרטיו לפי מדרגותיהם מתחילת הדבר ועד סופו, כמו שסדרם רבי פנחס בן יאיר במאמר שלו שהבאנו כבר בהקדמתנו, והם: הזהירות, הזריזות, הנקיות, הפרישות, הטהרה, החסידות, הענוה, יראת החטא, והקדושה. ועתה נבארם אחד אחד בסיעתא דשמיא.

מקור: "מסילת ישרים" - הרמח"ל, הוצאת קריה נאמנה ירושלים, יעקב פלדהיים.