מעבר לנהר שבתינוּס, הנקרא גם בשם נהר סמבטיוֹן, יושב שבט משה. ובני השבט חונים בבתים ובמגדלים אשר הם בונים לעצמם. ואין אצלם עוף טמא ובהמה טמאה אלא בקר וצאן, וצאנם יולדות פעמיים בשנה. והם זורעים וקוצרים, ומכל מידה ימצאו מאה שערים. ועמהם כל מיני הפירות והירקות שבעולם, וכל מיני קטניות ואבטיחים ובצלים וקישואים ושומים. והם בעלי אמונה ובעלי תורה, והם חסידים וקדושים וטהורים, ואינם נשבעים שום שבועה. וחייהם מאה ועשרים שנה, ולעולם אין מתים להם בן או בת בחיי אביהם. ואין להם עבדים ושפחות, והם חורשים וזורעים וקוצרים בעצמם. ואין לבתיהם מנעולים ואינם צריכים לנעול, ונער קטן ילך עם הצאן מהלך כמה ימים ולא יתיירא מכלום, לא מליסטים ולא מחיה רעה ולא מרוח רעה ולא משֵד ולא משום נזק שבעולם, מפני שהם קדושים וטהורים. ועדיין הם עומדים בקדושתו של משה רבנו, עליו השלום, ולפיכך יש להם כל הטובה הזאת. וכסף וזהב יש להם הרבה, והם זורעים פשתן ומגדלים תולעת שני ועושים בגדים נאים ומעילים. ומניינם כפליים כיוצאי מצרים. ורוחב נהר הסמבטיון מאתיים אמות, וארכו מהלך שלושה חודשים. והנהר נושא חול ואבנים, וקולו נשמע ברעש גדול, ובלילה נשמע קולו עד מהלך חצי יום. וכשתיקח מאותו החול תשמע את רעשו ביד ובצנצנת. ומשיחנו, אחר שיתעלם מעיני כל ישראל ולא יֵדעו אנה הלך, ואם חי הוא או מת, ילך אל מעבר לנהר הסמבטיון. ומשה רבנו מצפה שם לביאת משיחנו, וכשיבוא משיחנו אצלו יעברו יחד את נהר הסמבטיון עד מקום בני משה ועשרת השבטים, אשר ידוע כי מעולם לא עבר שם אדם, כי כל ימות השבוע הנהר רץ ונמהר וזורק אבנים גדולות. רק בשבת ינוח הנהר ויעמוד, אבל כשאדם רוצה לעבור שם בשבת אזי בבואו אל היהודים בני עשרת השבטים הם סוקלים אותו, בעוון שחילל את השבת. אבל כשיעבור משיחנו עם משה רבנו ועשרת השבטים, אז ינוח הנהר ויעמוד מלזרוק אבנים עד שיעברו כל היהודים, ואחרי-כן ישוב לזרוק. ואז ירד מן השמים אריה ונחש עם שבעה ראשים בפיו, ואש תצא מפי האריה. ומשיחנו ירכב ויוליך את משה רבנו ואת כל היהודים לירושלים. ובדרך יפגע בם גוג ומגוג, ועמו עָם רב כחול אשר על שפת הים, והוא בא להלחם. ומשיחנו שבתי צבי לא בחנית ובחרב ילחם, רק ברוח פיו ימית רשע ובדברי אלוהים חיים יפיל אותו ארצה. ובבוא משיחנו ומשה רבנו עם כל היהודים לירושלים, אז יוריד השם אלוהינו את בית-המקדש מן השמים, בנוי בזהב ואבנים טובות המאירות את כל העיר. ומיד יקריב משיחנו קרבנות לה', ואחר זה תהיה תחיית-המתים בכל העולם.

- - - יום אחד, באביב תכ"ה, כנראה בין שובו של ש"ץ לעזה ובין "צמיחת מלכותו" באמצע סיוון, "נתגלה" לנתן דף אחד מאפוקאליפסה קדומה כביכול, שלשון הציורים הסמליים שבו אינה משאירה ספק רב שנתחבר על-ידי [ר'] נתן. וראוי הדף להביאו כאן כולו. הוא מתימר להיות מראה שראה ר' אברהם "חכם גדול בימי ר' יהודה החסיד" [בימי חסידי אשכנז], "שנסגר ארבעים שנה והיה אוכל חולין בטהרה ולא היה רואה פני אדם וכל ראש חדש היה נכנס לבית הכנסת והיה בינו לבין האנשים פרוכת מבדיל כדי שלא יראה פני אדם והיה דורש סודות התורה ואחרי ארבעים שנה ראה את המראה הזאת" וזה לשונה: "ואני אברהם אחר שהייתי סגור ארבעים שנה ואני מצטער על כח התנין הגדול הרובץ בתוך יאורי מצרים מתי יהיה קץ הפלאות והנה קול דודי דופק. הנה בן נולד למרדכי צבי בשנת השפ"ו ויקרא שמו שבתי צבי והוא יכניע את התנין הגדול ויקח כח הנחש בריח וכח נחש עקלתון והוא המשיח האמתי ויבא בלא ידים למלחמה עד שיעלה חמור בסולם ומלכותו לנצח נצחים עד עולם ובלתו אין גואל לישראל. עמוד על רגליך ושמע את כח האיש הלזה והוא דל ורזה אהובי חביבי כבבת עיני וקירות לבי ע"ם ב"ל מש"ה ע"ם ר"ם [רמז לבלעם ומשה בן עמרם] והוא ישב כל כסאי כי יד על כס יה. "ואני משתומם על המראה הזאת והנה איש לפני מראהו כעין נחושת קלל ממראה מתניו ולמטה ונוגה לו אש סביב וממראה מתניו ולמעלה כעין הבדולח וכעצם השמים לטוהר. קרא בחיל: קטר קטרין ושרי קרבא ועביד ארבא מטול דלא אשתכח זוודין. ותרדמה גדולה נפלה עלי והנה אימה חשיכה גדולה בכל ארץ מצרים ויבאו האנקה והכח והוציאו אור גדול אור חביון עזו. והנה איש אמה על אמה וזקנו אמה ופרמשתיה אמה וזרת וקורנס בידו עוקר הר גדול שהוא ששים רבוא. והאיש הלזה עלה לראש ההר ושם גומה גדולה מגעת עד תחתית ההר ויפול בתוכה. ויאמר לי המראה אשר ראית אל תצטער כי עתה תראה כח האיש הזה ומרוב הצער לא יכולתי להתאפק עוד ונרדמתי ולא ראיתי עוד מראה עד חודש ימים בא אלי האיש הנורא ויאמר אלי בני כמה כחך גדול שאני מגלה לך דברים שאינם יודעים אפילו מלאכי השרת ועתה כתוב המראה וטמנה בכלי חרס למען יעמדו ימים רבים. ודע לך כי האיש שאמרתי לך יטרח הרבה למען לידע אמונת שמים ועליו נתנבא חבקוק הנביא וצ'דיק ב'אמונתו י'חיה כי ימים רבים יעבדו ישראל ללא אלהי אמת והוא יחזיר עטרה ליושנה ובני דורו יעמדו עליו בחרופין וגדופין ואינון ערב רב בנהא דלילית יותרת הכבד ואינון רישי וחכימי דרא. והוא יפליא לעשות דברים נוראים וימסור עצמו על קדושת השם לעשות רצון קונו.

"ברם זכור אותו האיש לטוב שמו יצחק שילמוד ממנו הנהגות גדולות לעבוד את ה' ומבן חמשה ששה שנים יתן את גופו כשור לעול וכחמור למשאוי לעבוד את ה' ןשכינתא דאתגלייא ביננא יראה אליו חלום והוא בן ששה שנים בשלהבת ויעשה לו מכוה בעור במקום התורף וחלומות יבהלוהו ולא יודיע דבר לבני אדם ויתחברו אליו בני זנונים להכשילו ויכו אותו והוא לא ישמע אליהם ואינון בני נעמה נגעי בני אדם ותמיד ירדפוהו להטעותו". דף זה מוכיח שני דברים: א) מחברו קרא את חזונותיו של ר' שלמה מולכו שבס' "יה קנה" והתרשם מהם עד שגם בחזונו עלו זכרי ציוריו. מחברו הציע כאן בלשון סמלית את תולדות חייו והרפתקאותיו של שבתי צבי לפי הבנתו, שמתקשרים בה חזון המרכבה שצפה ושמועת מעשי ש"ץ (מפי השמועה, וגם מפי עצמו); ב) דמות משיח זה היא כולה מיסטית, אף-על-פי שעדיין אין בה סתירה גלויה לנתונים של תורת המשיח הקדומה. דמות זו מותאמת לא לאגדה מימי קדם אלא לנסיון קונקרטי של אדם מאמין. לשון אחרת: האפוקאליפסה באה להסביר את דמותו הקונקרטית של המשיח ואת סודה גם יחד. גואל ישראל זה אינו יוצא בראש צבאותיו למלחמה אלא יבוא למלחמת הקץ בלא ידים, בלא כוח צבאי. כי עיקר מלחמתו הוא: מלחמה בכוח הקליפה, המתחוללת אולי בסופו של דבר גם בחיצוניות - אבל בעיקר בפנימיות העולם. משיח זה נלחם בפנים, בתוך עמקי נפשו, כדי להוציא ניצוצות האור האלהי מהקליפות וזה גם סוד יסוריו. הוא יכניע את התנין הגדול, את פרעה - והוא עצמו התנין הגדול, הנחש הקדוש ופרעה האמיתי! הוא נאבק עם הכוח שממנו מוצאו המיטפיסי, וכשם שהוא מכניע אותו - הוא גם נכנע לו ונופל לפעמים לתהומותיו. העלאת הקליפה אל הקדוּשה, ולא רק הכנעתה וביטולה - זהו, כנראה, עיקר תכלית שליחותו. או במלה אחרת: תיקון הקליפה. הדברים הנוראים שהוא עתיד לעשות (או כבר עשה) הם מעשיו הזרים המקנים קדוּשה לעבירה, וכאילו מעלים את הקליפה והופכים אותה בשרשה למשהו קדוש, וייתכן ש"המעשה הנורא" מסמל את הפיכת הערכים שבהעלאה זו. דמות המשיח היא כולה פרסונלית, ואינה עוד חיוורת כמו בקבלת האר"י. ומכיון שהיא לקוחה מאישיות שהמחבר טעם טעמה המיוחד והפאראדוכסלי, הפך את עצם סתירותיה לתוכן מיטפיסי של שליחותו. - - - ,