את הטבע - היא האמנות שעל-פיה ברא האל את העולם ומושל בו - מחקה אמנותו של האדם, כבהרבה דברים אחרים, גם בכך, שיכולה היא ליצור בעל-חיים מלאכותי. כי הואיל והחיים אינם אלא תנועה של אברים, שתחילתה באיזה אבר עיקרי בפנים, - מדוע לא ניתן לומר שכל אבטומטון (מכונה, שמניעה את עצמה בעזרת קפיצים וגלגלים, דוגמת שעון) יש לו חיים מלאכותיים? כי מה הלב, אם לא קפיץ; והעצבים מה הם, אם לא מיתרים; והמפרקים, אם לא גלגלים, שמקנים תנועה לגוף כולו, כפי כוונתו של האומן? אבל האמנות מרחיקה לכת עוד יותר, כשהיא מחקה אותו יציר מופלא של הטבע, אותו חי מדבר, ששמו אדם. כי מכוח האמנות נוצר אותו הלויתן הגדול, הקרוי קהיליה או מדינה, בלטינית Civitas, ושאינו אלא אדם מלאכותי; אכן בשיעור-קומתו ובעוצם-כוחו עולה הוא על האדם הטבעי, אשר למתן חסות לו ולהגנתו נועד. ביצור זה, השלטון הריבוני הוא נפש מלאכותית, לפי שהוא מעניק חיים ותנועה לגוף כולו; השופטים, ושאר פקידי המשפט והביצוע, הם מפרקים מלאכותיים; השכר והעונש, שמחברים כל מפרק וכל אבר אל מושב השלטון הריבוני ומניעים אותם למלא את חובתם, הם העצבים, שפועלים פעולה דומה בגוף הטבעי; עשרם ונכסיהם של כל בני הקהיליה הם חסנו; salus populi, בטחון העם, הוא עיסוקו; היועצים שמעלים לפניו כל דבר שמן הצורך שידעהו, הם הזכרון; דין-היושר והחוקים הם שכל ורצון מלאכותיים; אחדות הלבבות - בריאות; מרי - מחלה; ומלחמת-אזרחים - מיתה. לבסוף, הבריתות והאמנות שכוננו לראשונה את חלקיו של גוף מדיני זה, צירפום זה אל זה וחיבורם, משולות לאותו "יהי", או ל"נעשה אדם", שהשמיע האל עת ברא את העולם. - -
פרק י"ג

על מצבם הטבעי של בני האדם מבחינת אשרם ומצוקתם בני-האדם שוים מטבעם. - הטבע עשה את בני-האדם שוים בסגולות גופם ורוחם. אמנם, לפעמים רואים בבירור שפלוני חזק בגופו מאלמוני או מהיר-מחשבה ממנו; אבל אם נחשב חשבון של הכל ביחד, הרי אין בין אדם לחברו הבדל ניכר כל-כך, שעל סמך כן יהא האחד יכול לתבוע לעצמו איזה יתרון, שלא יוכל גם חברו להעלות תביעה אליו. כי אשר לחוזק הגוף, הנה לחלש בבני-האדם כוח מספיק כדי להרוג את החזק בבני-האדם, אם בעזרת תחבולות סתר ואם בעזרת קשרי ברית עם אחרים, השרויים בסכנה כמוהו.

ואשר לסגולות הרוח (אם נסיח דעתנו מן האמנויות שיסודן במלות, ובייחוד מאותה אמנות להתקדם על-פי כללים קבועים ובלתי-מוטעים, ששמה מדע, והיא נחלתם של מתי מספר בלבד ובדברים מועטים בלבד, לפי שאינה סגולה הנתונה לנו מלידה, וגם אינה נקנית, כמו דעה מיושבת, מתוך שאנו משגיחים בדבר-מה אחר), - אשר לסגולות הרוח, מוצא אני בקרב בני-האדם שויון גדול עוד יותר מן השויון בחוזק הגוף. כי דעה מיושבת אינה אלא נסיון, שהזמן השוה מקנה במידה שוה לכל בני-האדם, באותם הדברים שהם שוקדים עליהם במידה שוה. אפשר ששויון כזה ייראה כדבר שלא ייאמן; ואין זה אלא מפני שכמעט כל אדם נוטה להעריך את חכמתו שלו יתר על הראוי, וחושב שהוא נעלה בחכמה על המון העם, - כפי שהוא מכנה את כל בני-האדם זולת עצמו, וזולת עוד מתי מספר, שהוא מחשיב אותם על שום פרסומם או על שום שדעתם כדעתו. כי זה טבעו של האדם: ככל שיודה שרבים עולים עליו בשנינות או בגליפת-שפתיים או בלמדנות, יתקשה להאמין שיש רבים חכמים כמוהו; כי את שכלו שלו יראה מקרוב, ושל זולתו - מרחוק. אבל הדבר זה אינו אלא מלמדנו שמן הבחינה ההיא בני-האדם שוים; ואין כאן שום ראיה לאי-שויונם. כי ברגיל אין לך סימן מובהק יותר לחלוקה שוה של דבר מן הדברים, מאשר העובדה, שכל אדם שמח בחלקו.

- - אנו מוצאים אפוא בטבע האדם שלוש סיבות עיקריות למריבה. ראשית, התחרות; שנית, אי-בטחון; שלישית, זחיחות. הראשונה גורמת לבני-האדם לפלוש למען בצע; השנייה, למען בטחונם; והשלישית, למען שמם וכבודם. במקרה הראשון משתמשים הם בכוח-הזרוע כדי להטיל את מרותם על גופם של בני-אדם אחרים, על נשותיהם ובניהם, ולהשתלט על קניינם; במקרה השני, כדי להגן על עצמם ועל כל אשר להם; במקרה השלישי - בשל דברים של מה בכך, כגון אמרה, חיוך, דעה שונה, או כל סימן אחר לזלזול, בין במישרים כלפי אישיותם, בין בעקיפים, על-ידי פגיעה בשארי-בשרם, בידידיהם, באומתם, במשלח-ידם או בשמם.

מחוץ למצב המדיני, קיימת תמיד מלחמת הכל בכל. - מכאן אנו למדים, שכל זמן שבני-האדם חיים בלי כוח משותף שיטיל את מוראו על כולם, שרויים הם באותו מצב הקרוי מלחמה; וזוהי מלחמת כל אדם בכל אדם. כי המלחמה, אין כל עיקרה קרב בלבד או מעשה לחימה; כל עיקרה - פרק זמן, שבו נודע במידה מספקת רצונם של בני-אדם לריב את ריבם על-ידי קרב. מושג הזמן יש לראותו אפוא כבלתי-נפרד ממהותה של המלחמה, כמו שבלתי נפרד הוא ממהותו של מזג האוויר. כי כשם שמהותו של מזג אוויר רע אינה בעובדה שניתך מטר פעם או פעמיים, אלא בנטיה לכך כמה ימים רצופים, כך מהותה של מלחמה, אין כל עיקרה לחימה בפועל, אלא נטיה נודעת ללחימה, כל אותו הזמן שלא הובטח היפוכה. כל זמן אחר הוא שלום. טרדותיה של מלחמה כזו. - כל אותן התוצאות שמביא אפוא זמן של מלחמה, כשכל אדם אויב לכל אדם, - כל אותן התוצאות כרוכות גם בזמנים, כשבני-האדם חיים בלי כל ערובה לבטחונם זולת מה שיוכלו לתת להם עוצם-ידם ותחבולות לבם. במצב כזה אין מקום לחריצות-כפיים, משום שפירותיה אינם בטוחים. על כן אין עבודת אדמה; אין שיט, וגם לא שימוש במצרכים שאפשר להביאם בדרך הים; אין בניינים נוחים; אין כלים להעתיק ולהוביל דברים שמצריכים כוח רב; אין ידיעה של פני הארץ; אין ספירה של הזמנים; אין אמנויות; אין ספרות; אין חברה. ומה שגרוע מכל - פחד בלתי פוסק מפני מיתה בידי כוח-הזרוע, שסכנתה אורבת בכל עת. האדם חי חיי בדידות, חיים דלים, מאוסים, בהמיים וקצרים. - -

על החוקים הטבעיים הראשון והשני, ועל החוזים זכות טבעית מהי. - הזכות הטבעית, מה שהסופרים קוראים בלטינית jus naturale, היא החירות אשר לכל אדם, להשתמש כרצונו בכוחו שלו לשם שמירה על טבעו שלו, כלומר על חייו, ועל כן גם לעשות כל דבר, של-פי שיפוטו ושכלו יראהו כאמצעי מועיל ביותר לכך. חירות מהי. - בשם חירות יצויין, על-פי הוראתה הנכונה של המלה, העדר מעצורים חיצונים. מעצורים אלו עלולים לעתים קרובות להשבית חלק מכוחו של אדם לעשות דבר שהיה רוצה לעשותו, אבל אין בהם כדי למנוע אותו מלהשתמש בכוח שנותר בידו, כפי שיכתיבו לו שיפוטו ושכלו. חוק טבעי מהו. ההבדל בין זכות לחוק. - חוק טבעי, בלטינית lex naturalis , הוא צו או כלל של קבע, שמעלה העיון השכלי, כלל האוסר על אדם לעשות דבר שמסכן את חייו או נוטל ממנו את האמצעים לשמירתם, וכן, האוסר עליו לזנוח מה שנראה לו כאמצעי מעולה לשמירתם. העוסקים בנושא זה נוהגים לערבב jusו-lex, זכות וחוק; אולם יש להבחין ביניהם. כי הזכות כל עיקרה - חירותו של אדם לעשות דבר או להימנע מלעשותו; ואילו החוק מכריע, ומחייב את האדם לאחד מאלה. החוק והזכות נבדלים אפוא זה מזה כמו החיוב והחירות, שאין הם מתיישבים זה עם זה לגבי אותו העניין עצמו. בדרך הטבע, לכל אדם זכות לכל דבר. החוק הטבעי והיסודי. - ומאחר שמצבו של האדם, כמו שהוסבר בפרק הקודם, הוא מצב של מלחמת הכל בכל, וכל אחד נוהג אז כפי שיורהו שכלו, ואפשר לו להשתמש ולהיעזר בכל דבר לשם שמירה על חייו מפני אויביו, - נמצאנו למדים, שבמצב כזה לכל אדם זכות לכל דבר, ואפילו לגופו של הזולת. לפיכך, כל זמן שקיימת זכות טבעית זו של כל אדם לכל דבר, מן הנמנע שתהא ערובה לשום אדם, ככל שיהא חזק או חכם, שיוציא אותה תקופת זמן שהטבע קוצב ברגיל לחיי בני מיננו. על כן צו הוא, או כלל של קבע, של השכל: "כל אדם חייב לשאוף לשלום, שמידה שתקוה לו להשיגו; וכשאינו יכול להשיגו, זכאי הוא לבקש ולנצל את כל אמצעי-הסעד והיתרונות של המלחמה". חלקו הראשון של כלל זה כולל את החוק הטבעי הראשון והיסודי, והוא - " בקש שלום ורדפהו". חלקו השני - את תמצית הזכות הטבעית, והיא, להגן על עצמנו בכל האמצעים שברשותנו.

- - חוזה מהו. - ההעברה ההדדית של זכות, היא מה שבני-האדם קוראים חוזה. קיים הבדל ביו העברת הזכות להדבר ובין העברה או מסירה של הדבר עצמו. כי את הדבר אפשר למסור יחד עם העברת הזכות, כגון במקח ובממכר במזומנים, או בחילופי סחורות או קרקעות; ואפשר למסור אותו זמן-מה לאחר מכן. אמנה מהי. - ושוב, יכול אחד מבעלי-החוזה למסור את הדבר שנקבע כחלקו בחוזה, ולהניח להאחר לקיים את חלקו באיזה מועד קבוע מאוחר יותר, כשהוא נותן בו אמון בינתיים; ואז החוזה קרוי אמנה. או יכולים שני הצדדים לעשות חוזה עתה כדי לקיימו לאחר מכן: ובמקרים כאלה, מאחר שנותנים אמון במי שחייב לקיימו בעתיד, הרי קיום החוזה מצדו קרוי שמירת הבטחה או שמירת אמונים; ואי-קיום החוזה מצדו, אם בא מרצונו, קרוי הפרת אמון.

- - אמנות על יסוד אמון הדדי, אימתי ניטל תקפן? - אם כורתים אמנה ממין כזה, שאין שום צד מן הצדדים מקיים אותה מיד, אלא הם נותנים אמון זה בזה, - הרי במצב הטבעי גרידא, שהוא מצב של מלחמת הכל בכל, דיו חשד סביר כלשהו כדי שתהא האמנה מבוטלת; אבל אם מצויה רשות משותפת הממונה על שני צדדים, ולה זכות וכוח מספיקים כדי לכפותם לקיימה, אינה מבוטלת. כי מי שמקיים ראשון, אין לו בטחון שהאחר יקיים לאחר מכן, מפני שעבותות המלים חלשות מכדי לבלום את השאפתנות, הכילות, הכעס, ושאר ההיפעלויות של בני-אדם, בלי מוראו של איזו כוח כופה; ובמצב הטבעי גרידא, ששם כל בני-האדם שוים, וכל אדם - דיין ראשון, אינו אלא מסגיר את עצמו ביד אויבו, בניגוד לזכותו להגן על חייו ועל אמצעי המחיה שלו, זכות שלעולם לא יוכל להסתלק ממנה. אבל במשטר מדיני, ששם נתכוננה רשות כדי לכפות את כל מי שבלעדי כך היה מפר את האמון, אין עוד יסוד סביר לחשש; ומטעם זה, מי שנועד על-פי האמנה לקיים ראשון, מחוייב לעשות זאת. הסיבה לאותו חשש, שמביא לידי ביטול תקפה של אמנה כזו, לעולם צריך שתהא נעוצה בדבר-מה שקם והיה לאחר כריתת האמנה, כגון איזו עובדה חדשה, או סימן אחר לרצון שלא לקיימה; שאם לאו, אי-אפשר לו להביא לידי ביטול האמנה. כי מה שלא היה כדי למנוע אדם מלהבטיח הבטחה, אין לקבלו כמניעה לקיום האמנה. הזכות לתכלית כוללת את הזכות לאמצעים. - המעביר איזו זכות, מעביר את האמצעים ליהנות ממנה, במידה שבדבר בכוחו. למשל, המוכר קרקע, מעביר מכלל כן את העשב וכל דבר אחר שצומח עליה; והמוכר טחנה, אסור לו להטות את זרם המים שמניע אותה. וכן, המוסרים למישהו את הסכות למשול כריבון, נותנים לו מכלל כן את הזכות להטיל מסים כדי להחזיק צבא, ואת הזכות למנות שופטים לשם דין-צדק. אין אמנה עם חיות. - אמנה עם חיות ובהמות אינה בגדר האפשר; כי מאחר שאין הללו מבינות את הדיבור שבפינו, אי-אפשר שיבינו או יסכימו לשום העברה של זכות אליהן, וגם אי-אפשר להן להעביר איזו זכות לזולת; ובלא הסכמה הדדית אין אמנה. גם לא עם האל בלי גילוי שכינה מיוחד. - אמנה עם האל אינה בגדר האפשר בלי מיצועו של מי שהאל דובר אליו, אם על-ידי גילוי שכינה על-טבעי ואם על-יד שליחיו המושלים בשמו; כי בלעדי כך לא נדע אם האמנה שאנו כורתים מתקבלת, או לאו. לפיכך, כל הנודר לאל נדר בניגוד לאיזה חוק טבעי, נודר לשווא; שהרי דבר פסול הוא לשלם נדר כזה. ואם זהו דבר שגוזר החוק הטבעי, הרי לא הנדר הוא שמחייב את הנודר, אלא החוק. אין אמנה אלא ביחס לדברים שבאפשר ובעתיד. - העניין או הנושא של האמנה הוא תמיד דבר-מה שחל עליו שיקול דעת;כי מעשה האמנה הוא פועל של הרצון, הווי אומר,פועל - הפועל האחרון - של שיקול-דעת. לפיכך, עניינה של אמנה מתפרש תמיד כדבר-מה שעתיד לבוא, וכדבר שנחשב כמניח אפשרות, לכורת את האמנה, לבצעו.

לפיכך, המבטיח דבר שבידוע שמן הנמנע הוא, אין אמנתו אמנה. אבל אם מה שמתגלה לאחר מכן כבלתי-אפשרי, נחשב קודם-לכן לאפשרי, האמנה היא בעלת-תוקף ומחייבת, אמנם לא ביחס לדבר עצמו אלא ביחס לשוויו; או, אם גם זה מן הנמנע, ביחס למאמץ הנאמן לקיים ככל שניתן לקיים. כי ליתר מכן אין לחייב שום אדם. ביטולה של אמנה, כיצד. - בשתי דרכים נעשה אדם פטור מאמנתו: על-ידי שקיים אותה, או על-ידי שהיא מחוּלה לו. כי קיום ההתחייבות הוא סופה הטבעי; והמחילה היא השבת החירות, כי היא מעבירה בחזרה אותה זכות, שעליה היתה ההתחייבות מוסבת. - -

החופש מהו. - המלה "חופש" או "חירות" מורה, על-פי הדיוק, על העדר של התנגדות (כשאני אומר "התנגדות", כוונתי למעצורים חיצוניים לתנועה), ואפשר להסב אותה גם על יצורים בלתי-שכליים ודוממים, ממש כמו על יצורים שכליים. כי כל מה שכפוּת או מוקף באופן כזה, שאין לו אפשרות לנוע אלא בתוך חלל מסויים, ואותו חלל נגדר על-ידי התנגדותו של איזה גוף חיצוני, - עליו אנו אומרים שאין לו חופש לנוע הלאה. וכן כל יצור חי, בשעה שהוא כלוא או עצור בין קירות או בכבלים, וגם המים, בשעה שהם חסומים בין גדות או בכלים, שאלמלא כן היו ניגרים לתוך חלל נרחב יותר, - על אלא אנו נוהגים לומר שאין הם חפשים לנוע באותו אופן שהיו נעים אלמלא מעצורים חיצוניים אלו. אבל כשהמעצור לתנועה הוא במבנהו של הדבר עצמו, אין אנו נוהגים לומר שהוא חסר את החופש, אלא את הכוח לנוע, כגון בשעה שאבן מונחת בלי לנוע, או בשעה שאדם רתוק אל משכבו על-ידי חולי.

- - החופש וההכרח עולים בקנה אחד. - החופש וההכרח מתיישבים זה עם זה. כשם שהמים, יש להם לא רק חופש לרדת בערוץ, אלא אף הכרח להם לעשות כן, כך דינם של המעשים שבני-האדם עושים מרצונם. מאחר שמקור מעשים כאלה ברצונם, מקורם בחופש; ואף-על-פי-כן, מאחר שכל פועל של רצון האדם, וכל תשוקה, וכל נטייה, מקורם באיזה סיבה, ואותה סיבה מקורה בסיבה אחרת, תוך שלשלת רצופה שחולייתה הראשונה ביד האל, הסיבה הראשונה לכל הסיבות כולן, - הרי מקור המעשים ההם בכורח. וכך, מי שיכול היה לראות את קישורן של הסיבות ההן, - ההכרח של כל מעשיהם הרצוניים של בני-האדם היה מתגלה לו בבירור. ולפיכך האל, שרואה וקובע כל דבר, רואה גם שחופש האדם לעשות את אשר ירצה, מלווה כורח לעשות את אשר ירצה האל, לא יותר מכן ולא פחות מכן. כי אף-על-פי שאפשר להם לבני-האדם לעשות דברים הרבה שאין האל מצווה לעשותם, ושעל כן אין הוא בעל המעשים ההם, אף-על-פי-כן אי-אפשר שתהא להם היפעלות או תשוקה לדבר מן הדברים, שאין רצון האל סיבתה. ואילו לא היה רצונו מבטיח את ההכרח של רצון האדם, ואם כן - של כל התלוי ברצון האדם, היה חופש בני-אדם בגדר סתירה ומעצור לכל-יכלתו של האל ולחירותו. לגבי העניין שלפנינו, די לנו במה שאמרנו על אותו חופש טבעי, שרק לו יאות על-פי הדיוק השם "חופש". מוסרות מלאכותיות, או אמנות. - אבל כשם שבני-האדם, כדי להשיג שלום ולשמור בעזרתו על קיומם, יצרו אדם מלאכותי, הקרוי בפינו קהיליה, - כך יצרו גם כבלים מלאכותיים, הקרויים חוקים אזרחיים; ועל-ידי אמנות הדדיות ריתקו הם את הללו, בקצה אחד, אל שפתיו של אותו איש, או אל שפתיה של אותה כנסת, שבידו מסרו את השלטון הריבוני, ובקצה השני - אל אזניהם שלהם. מוסרות אלו, כשלעצמן, רפות הן, ובכל זאת יש בהן כדי לעצור את הבריות, על ידי הסכנה - אם גם לא על-ידי הקושי - לנתקן.