האדם נולד חפשי, ובכל מקום אסור הוא באזיקים. פלוני סבור שהוא אדון לאחרים, והוא בעצמו עבד יותר מהם. כיצד נתחולל שינוי זה? איני יודע. ומה יכול לתת לו תוקף של חוק? שאלה זו אוכל, כמדומני, לפתור.
אילו לא התבוננתי אלא בכוח ובתוצאה הנובעת ממנו, הייתי אומר: "כל זמן שעם מן העמים אנוס להיכנע, והוא נכנע, מיטיב הוא לעשות; אך כשיכול הוא לפרוק מעליו את העול, והוא פורק אותו, מיטיב הוא לעשות עוד יותר. כי בהחזירו לעצמו את חירותו בתוקף אותה הזכות עצמה שגזלה אותה ממנו, או יש לו צדקה לקחת את חירותו בחזרה, או לא היתה צדקה לאחרים לשלול אותה ממנו". אבל המשטר החברתי הוא זכות קדושה המשמשת יסוד לכל שאר הזכויות. אולם זכות זו אין מקורה בטבע; יסודה, איפוא, בהסכמים. השאלה היא, מה הם ההסכמים הללו.

פרק ו': על החוזה החברתי
הריני מניח שבני-האדם הגיעו אל השלב, שהמכשולים המסכנים את קיומם במצב הטבעי, גוברים בו, על-ידי כוח-ההתנגדות שלהם, על הכוחות שכל יחיד ויחיד יכול להשתמש בהם כדי להחזיק מעמד במצב זה. מצב ראשוני זה אינו יכול אז להימשך עוד; ואילו לא היה המין האנושי משנה את דרכי חייו, היה נכחד מן הארץ. והנה, מכיון שאין בני-האדם יכולים להוליד כוחות חדשים, אלא אך ורק לאחד את הכוחות הקיימים ולכוון אותם, אין להם דרך לשמור על קיומם אלא ליצור, על ידי צירוף, סכום של כוחות שיוכל להתגבר על כוח-ההתנגדות, להפעילם בעזרת מניע אחד, ולגרום שיעבדו כולם יחד. סכום זה של כוחות יכול להיווצר אך ורק מתוך שיתוף-פעולתם של בני-אדם רבים; אבל מכיון שכוחו וחירותו של כל אדם הם אמצעיו העיקריים לשמור על קיומו, כיצד יוכל למשכן אותם בלא להזיק לעצמו ובלא להתרשל בדאגות שהוא חייב לדאוג לעצמו? קושי זה, כשדנים בו בקשר עם הנושא שלי, אפשר לנסחו במילים אלו: "למצוא צורה של שותפות, שתגן ותשמור בכל הכוח של הציבור על גופו ועל רכושו של כל שותף, ושכל אחד ואחד יתאחד על-ידיה עם הכל, ואף-על-פי-כן יציית רק לעצמו, ויישאר חפשי ככל שהיה חפשי קודם-לכן". זוהי הבעיה היסודית שהאמנה החברתית נותנת לה פתרון. סעיפיה של אמנה זו נגדרים על-ידי טיב הפעולה במידה כזו, שהשינוי הקל ביותר היה עושה אותם לבטלים ולמחוסרי תוצאות. לפיכך, אף-על-פי שאולי לא נוסחו מעולם בדברים מפורשים, הריהם בכל מקום שוים, ובכל מקום מכירים ומודים בהם מכללא, עד אם יופר החוזה החברתי, וכל אדם ישוב אז אל זכויותיו הראשונות, וירכוש בחזרה את חירותו הטבעית, ועם זה תאבד לו חירותו שבהסכם, אשר למענה ויתר עליה. אם מבינים את הסעיפים הללו כראוי, אפשר לצמצם את כולם בסעיף אחד, והוא המסירה הגמורה שכל אחד ואחד מן השותפים מוסר את עצמו, יחד עם כל זכויותיו, לרשות הציבור כולו. כי, קודם כל, מכיון שכל אחד ואחד מוסר את עצמו כולו, התנאים שוים בשביל הכל, אין שום אדם מעונין לגרום שיעיקו על אחרים. יתר על כן: מכיון שהמסירה נעשית בלא שום סייג, האיחוד שלם הוא ככל האפשר, ואף אחד מן השותפים אין לו מה לתבוע עוד; שכן, אילו נשארו לחברים הפרטיים קצת זכויות, הרי מכיון שלא היה עליון עליהם, המשותף לכולם, שהיה יכול להכריע בינם ובין הציבור, עד מהרה היה כל אחד, בהיותו דיין לעצמו בדבר זה, מתאמר להיות דיין לעצמו בכל הדברים. המצב הטבעי היה נמשך, והשותפות היתה נעשית בהכרח או שותפות של עריצות או דבר ריק. ולבסוף, כשכל אחד מוסר את עצמו לכל, אינו מוסר את עצמו לשום אדם. ומכיון שאין שום שותף שאין כל אחד קונה עליו אותה הזכות עצמה שהוא מוסר לו על עצמו, זוכה כל אחד במה ששוה בערכו לכל מה שהוא מפסיד, וגם כוח נוסף לשמור על מה שיש לו. אם נוציא איפוא מן החוזה החברתי מה שאינו ממהותו, נראה שאפשר לנסחו במלים אלו: "כל אחד מאתנו מפקיד, ביחד עם כל האחרים, את אישיותו ואת כל כוחו ביד ההנהלה העליונה של הרצון הכללי; ואנו מקבלים, כגוף אחד, כל חבר כחלק בלתי-נפרד מן הכלל". ומיד, במקום אישיותו המיוחדת של כל אחד ואחד מבעלי האמנה, יוצרת פעולה זו של שיתוף גוף מוסרי וקיבוצי, שמספר חבריו הוא כמספר הקולות באסיפה הכללית, ושהוא מקבל מפעולה זו את אחדותו, את האני הקיבוצי שלו, את חייו ואת רצונו. אישיות ציבורית זו, הנוצרת באורח זה על-ידי איחודן של כל האחרות, לפנים היה שמה קריה, וכעת שמה רפובליקה או גוף מדיני, שחבריו קוראים לו מדינה כשהוא סביל, ריבון כשהוא פעיל, כוח-שלטון כשמשווים אותו אל הדומים לו. אשר לשותפים, הרי נקראים הם בתורת קיבוץ אחד בשם עם, ובתורת אישים בודדים נקראים הם בשם אזרחים מבחינת היותם משתתפים בסמכות הריבונית, ובשם נתינים, מבחינת היותם כפופים לחוקי המדינה.