והיום עשר שנים קם איש ושמו דוד אלרואי מעיר עמדיא. ולמד לפני ראש הקהלה חסדאי ולפני ראש הישיבה גאון יעקב במדינת בגדאד. והיה מהיר בתורת ישראל, בהלכה ובתלמוד, ובכל חכמה חיצונית, ובלשון ישמעאל ובכתיבתם, ובספרי החרטומים והמכשפים. ועלה בדעתו להרים יד במלך פרס ולקבץ היהודים היושבים בערי חפתון לצאת ולהלחם בכל הגוים וללכת לתפוש את ירושלם. והיה נותן ליהודים סימנים באותיות שקר ואומר להם כי הקב''ה שלחני לכבוש ירושלים ולהוציא אותכם מתחת עול הגוים, והאמינו בו מקצת היהודים, וקראו אותו: משיחנו. ושמע מלך פרס הדבר הזה ושלח אליו לבוא לדבר עימו, והוא הלך אליו בלא פחד, ובהתחברו עמו אמר לו: האתה הוא מלך היהודים? ענה ואמר לו: "אני". וכעס המלך עליו וצוה לתפשו ולשימו בבית הסוהר מקום אשר אסירי המלך אסורים שם עד יום מותם בעיר רווסטאן (טבריסתאן) אשר על הנהר הגדול נהר גוזן, ולקץ שלושה ימים ישב המלך לדבר עם שריו על דבר היהודים אשר הרימו בו יד, והנה דוד בא לפניהם, שהתיר עצמו מבית הסוהר בלא רשות בן אדם. ובעת שראהו המלך אמר לו: מי הביאך פה? ומי התירך? אמר לו: חכמתי ותחבולותי, כי אינני ירא ממך ולא מעבדיך. מיד צעק המלך לעבדיו לאמר: תפשוהו! ויענו לו עבדיו: אין אנו רואים גופו אלא שומעים קולו בלבד ויתמה המלך וכל שריו ועבדיו על חכמתו. ויאמר דוד למלך: הנני הולך לדרכי.והוא הלך והמלך אחריו... ושריו ועבדיו הולכים אחרי מלכם עד בואם אל שפת הנהר, והוא לקח סודרו ויפרש אותו על פני המים ויעבר עליו. באותה שעה ראו אותו כל עבדי המלך שהיה עובר במים על הסודר, ודלגו אחריו בדוגיות קטנות להשיבו, ולא יכלו, ויאמרו: אין מכשף בעולם כזה. ובאותו היום הלך מהלך עשרה ימים אל עיר עמדיא בשם המפורש, והגיד ליהודים כל אשר קרהו, ויתמהו כלם על חכמתו. אח''כ שלח המלך פרס לאמיר אלמומינין הכליפה בבגדאד אדון הישמעאלים שהוא ידבר אל ראש הגולה ואל ראש ישיבת גאון יעקב למנוע לדוד אלרואי מלעשות כדברים האלה, ואם לאו, אמר, אהרוג את היהודים הנמצאים בכל מלכותי. בעת ההיא היתה צרה לכל הקהלות בארץ פרס, וישלחו כתבים אל ראש הגולה וראשי הישיבות בבגדאד לאמר: למה נמות לעיניכם גם אנחנו גם כל הקהילות אשר במלכות פרס? מנעו את האיש הזה ממעשיו ולא ישפוך דם נקי. אז כתבו אליו ראש הגולה וראשי הישיבות לאמר: דע לך כי לא הגיעה שעת הגאולה עדיין "ואותותינו לא ראינו". "כי לא בכוח יגבר איש", - ואנחנו גוזרים עליך שתמנע עצמך מעשות עוד כדברים האלו, ואם לא - תהיה מנודה מכל ישראל, ושלחו אל זכאי הנשיא אשר בארץ אשור (מוצל) ולר' יוסף החוזה המכונה בורהאן אל-מורק אשר שם לשגר כתבים אל דוד אלרואי כמו כן. והם כתבו אליו להזהירו (ולא קבל) ולא שב מדרכו, עד שקם מלך התוגרמים, ושמו זון-אל-דין ועבד למלך פרס, ושלח אחרי חמיו של דוד אלרואי ונתן לו שוחד עשרת אלפים זהובים להרוג את דוד בסתר, וכן עשה, ובא אל ביתו, והוא ישן על מטתו, והרגו ונתבטלה עצתו ותחבולותיו. ובכ''ז לא שב חמת המלך פרס מעל היהודים היושבים בהר ואשר בארצו. וכשראו כן, שלחו אל ראש הגולה לבוא בעזרתם אצל המלך, ויבא אליו בדברים טובים ופיוסים, ונתפייס במאה ככר זהב שנתנו לו, וחמתו שככה - ותשקוט הארץ אחרי כן.