פרק ו': דרכי החסידות
עתה, משסיימתי את עיוני בתורות אלה, פניתי במלוא המרץ אל דרך הצוּפים. ידעתי שדרכם היא עיון ומעשה גם יחד. תכלית תורתם היא לפשט את העקמומיות שבנפש ולהתעלות מעל למידותיה המגונות ויסודותיה המכוערים, כדי להגיע אל זיכוך הלב מכל דבר זולת אללה יתעלה וקישוטו בדבקות בזכרו תמיד.

והתברר לי, שעיקר ייחודם של הצוּפים הוא במה שאין להגיע אליו על-ידי לימוד, כי אם על-ידי טעם הניסיון הפנימי במישרים ועליית הנשמה, ועל-ידי שינוי תכונות הנפש. מה רב הוא ההבדל בין ידיעת ההגדרה של בריאות ושובע, מסיבותיהם ותנאיהם, לבין היות בריא ושבע! ומה רב ההבדל בין ידיעת ההגדרה של שכרות - כי זהו מצב הנובע מהשתלטות אדים העולים מן הקיבה אל מקור המחשבה - לבין היות שיכור! אכן, השיכור אינו יודע את הגדרת השכרות וסימניה; שיכור הוא ואת שכרותו אינו יודע. והפיכח יודע מה היא הגדרת השכרות ויסודותיה, אבל אינו שיכור כל עיקר. הוא הדין ברופא - בשעת מחלתו יודע הוא את הגדרת הבריאות וסיבותיה והתרופות להשגתה, ואף על-פי כן חסר הוא בריאות זאת. זהו ההבדל בין ידיעת האמת שבפרישות, תנאיה ומסיבותיה, לבין היותך אתה עצמך פרוש ומתרחק מהבלי העולם הזה. אז ידעתי בוודאות כי יש להם לצוּפים חוויות של ממש ולא דיבורים בעלמא, וכל אשר ניתן להשיגו בדרך הידיעה - כבר השגתיו. לא נותרו לי אלא אותם דברים, שאין להשיגם בשמיעה ובלימוד אלא על-ידי שאדם עצמו טועם בהם בנסיונו הפנימי והולך בדרכי סודם. אכן, מכל התורות אשר עסקתי בהן ומכל הדרכים אשר הלכתי בהן בחיפושי אחרי המדעים המסורתיים והשכליים לסוגיהם - רכשתי לי אמונה ודאית באללה יתעלה, בנבואה וביום הדין. שלושה יסודות אלה היכו שורש בנפשי, אך לא על-ידי מופתי הגיון ערוכים כסדר כי אם על-ידי סיבות ומסיבות ונסיונות שאי-אפשר לפרטם. אך עתה ניגלה לי שאין תוחלת להגיע אל העונג של חיי עולם הבא אלא על-ידי יראת השמיים וכיבוש היצר, וראשית הדרך לכך היא ניתוק דבקותה של הנפש בעולם הזה על-ידי פרישה מעולם המדוחים ועל-ידי תשובה אל עולם הנצח ופנייה בכל לב ונפש אל אללה יתעלה. ואין אדם מגיע לכך אלא אם כן הוא פונה עורף למעמד ולממון ובורח מכל העיסוקים והקשרים. אחר זאת פניתי לראות את מצבי והנה אני אסור בעבותות האופפים אותי סביב סביב. תהיתי על מעשי, אשר הטובים שבהם הם ההרצאה וההוראה, וארא כי נוטה אנוכי אחר מדעים, אשר אין להם ערך ואין בהם מועיל כדי להגיע לחיי עולם הבא. אחר בחנתי את כוונתי בהוראה, וארא כי אינה צרופה לבקש פני אללה יתעלה. אלא השאיפה לגדולה ולשם תהילה היא שעוררה והניעה אותה. עתה ידעתי ידיעת ודאי, כי אנוכי על עברי פי פחת אעמוד ואל שערי גיהינום אגיע - אם לא אתקן דרכי. לא חדלתי להרהר בדבר, בעוד דרכי הבחירה פתוחות לפני. יום אחד אחליט לצאת מבגדאד ולנתק כל קשרי, ולמחרת אשוב מהחלטתי. צעד אחד אצעד קדימה, ובמשנהו אסוג לאחור. בבוקר אבקש את העולם הבא בקשה של אמת, ובערב יתגבר עלי צבא תאוותי וידי תרפינה. הבלי העולם הזה ריתקוני ברתוקות למקומי, וקול האמונה היה עולה וקורא: "לדרך, לדרך! אך שנים מעטות נותרו לך והדרך לפניך ארוכה. כל מעשיך וידיעותיך כאן אינם אלא מעשי צביעות ודמיון שוא. אם לא עכשיו תיכון לעולם הבא - אימתי? אם לא עתה תנתק קשריך - אימתי תנתקם?" בשומעי זאת, היה רצוני מתגבר ואחליט החלטה נחושה לנוס ולהימלט. אך השטן היה חוזר ואומר לי: "אך רוח חולף הוא, וחלילה לך מהישמע לו, כי מהרה יעבור! אך לוא נכנעת לו ועזבת את מעמדך הרם ומסודר, רב החשיבות, אשר מאומה לא יעכירהו ולא יטרידהו, ואת מצבך המושלם, הנקי אף ממחלוקת יריבים - לא תקל עליך השיבה, כאשר תתיישב עליך דעתך". כך נקלעתי כששה חודשים בין חבלי תאוות העולם הזה ובקשת העולם הבא, החל בחודש רַגַ'בּ שנת 488 להִג'רה. אז חדל ממני הרצון ותבוא כפייה תחתיו. ויסגור אללה את לשוני עד אשר נבצר ממני להורות ולוא גם פעם אחת למען היטיב לב הבאים לשומעני. לשוני לא הגתה מלה ולא יכולתי לה במאומה. אחר נוסף על מכשול זה שבלשון צער בלב, אשר הסיר מעמי את כוח העיכול ויכולת האכילה והשתייה וייבצר ממני ללגום לגימה ולעכל פירור, עד כי אזלו כוחותי ואפסה תקוות הרופאים לרפואה ויאמרו: "מחלה זו יושבת בלב וממנו היא פושטת בגוף ואין לה תרופה אלא בהסרת הדאגה אשר ירדה על הלב". וכאשר הרגשתי בחוסר אונים ובהעדר כל כוח רצון, ביקשתי מפלט באללה יתעלה, כאשר יבקש הפליט אשר אין לו מנוס. ויענני הוא "אשר יענה את איש מצוק בקוראו אליו" (סורה כ"ז פסוק 62) ויקל על לבי לפנות עורף לגדולה ולממון, למשפחה, לילדים ולידידים.

הנני יודע בוודאות, שהצוּפים הם הם ההולכים בדרך אללה יתעלה ושהליכתם היא ההליכה הטובה ביותר, דרכם היא הדרך הנכונה ביותר ותכונותיהם הן התכונות הטהורות ביותר. יתר על כן, לוא ניקבצה יחדיו תבונת כל הנבונים וחכמת כל החכמים וידיעת כל הבקיאים העומדים על סודות ההלכה, כדי לשנות דבר בהליכתם ובתכונותיהם ולהחליפו במה שהוא טוב ממנו - לא היה בכוחם לעשות זאת. כל מעשיהם בשכבם ובקומם, מלבר ומלגו, שאובים מן אור גומחת הנבואה, וזולת אור הנבואה אין אור על פני הארץ, שאפשר להאיר בו. כללו של דבר: כלום אפשר לספר בגנותה של דרך, אשר הטהרה הנדרשת בה - והיא התנאי הראשון לה - היא טיהור הלב כולו מכל אשר זולת אללה יתעלה? והמפתח הפותח אותה - שהוא כנגד אמירת הקדושה שבתפילה - הוא שקיעת הלב כולו בזכר אללה, וסופה - ביטול היש כולו באללה? וזהו סוף הדרך רק בהשוואה למה שאדם משיג, כביכול, על-ידי בחירתו ומעשיו - בעוד שבאמת סוף הדרך אינו אלא ראשיתה וכל מה שהיה לפני כן כמוהו כפרוזדור למי שהולך בה עד סופה. מראשית הדרך יש להם לצוּפים גילויים וחזיונות, עד אשר הם רואים בהקיץ את המלאכים ורוחות הנביאים, שומעים מפיהם קולות ושואבים מהם ידיעות. אחר זאת עולים הם מחיזיון מראה ומשל - למעלות שאין עוד בכוח הדיבור לתארן. אם ינסה איש לתאר דמותן בעל כורחו יטעה בלשונו טעות גלויה. כללו של דבר: מגיעים הם למעלה של קירבה שקצתם רואים בה התגלמות האל באדם, וקצתם התאחדות האל באדם, וקצתם רואים בה התקשרות האדם עם האל - אך כל זאת היא טעות גלויה. וכבר עמדנו על מהות טעות זו בספרנו "התכלית הנעלה". מי שמצב זה חזוי לו מבשרו ועצמו - אין לו לומר אלא כדברי השיר: היה אשר היה מן הדברים, שאינני זוכר עוד, תהי דעתך טובה על כך ואל תשאל לפרטיו! כללו של דבר: מי שלא זכה לטעום זאת בטעם הניסיון הפנימי אינו משיג מאמיתות הנבואה אלא את השם בלבד, וגם ניסי הקדושים לאמיתו של דבר הם רק ראשית מעשי הנביאים; כך היה גם מצבו של הנביא, תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, בראשית שליחותו כאשר פנה להר חִרַא (ליד מֶכּה) והתייחד שם עם ריבונו ועבדו, עד כי אמרו הערבים: "מחמד חשק בריבונו". מצב זה, כל מי שהולך בדרך זו יטעם בעצמו את טעמו, ומי שלא זכה לטעום ממנו - יידענו בוודאות מפי השמועה והניסיון, כאשר ירבה לשבת במחיצתם של הצוּפים. אז יבין זאת ודאי מתוך סיבות ומסיבות של המצב. כל היושב עמהם יפיק מהם אמונה זו כי הם קהל אשר לא יתעצב כל היושב בתוכו. ומי שלא יזכה גם לחברתם - יידע נא בוודאות, שמצב זה הוא בגדר האפשר והוא מוכח בראיות מופת, כפי שהבאנום בספר "פלאי הלב" מספרנו "החייאת מדעי הדת". כי רכישת האמת על-ידי ראית-מופת - היא ידיעה והכרת אותו מצב על-ידי ניסיון פנימי במישרין - הוא טעם והקבלה מפי השמועה והניסיון של הזולת - היא אמונה ואלה שלוש דרגות ככתוב "למען ירים אללה את המאזינים ואת אלה אשר ניתנה להם הדעת - דרגות" (סורה נ"ח, פסוק 12). אך יש גם אנשים בורים המכחישים את עצם הדבר הזה, תמהים על דיבורים כגון אלה, שומעים ולועגים: "פלא הוא, כיצד הוזים הללו הבלים". עליהם אמר אללה יתעלה: "יש בהם אשר יאזין אליך עד אשר בצאתם מעליך יאמרו הם לאשר ניתנה להם הדעת: מהו הדבר אשר אמרו זה עתה? אלה הם אשר אללה אטם את לבותם וילכו אחרי מאווייהם... ויעשם חרשים ויעוור עיניהם" (סורה מ"ז, פסוקים 18; 25).

פרק ח': הסיבות לשובי להרביץ תורה אחרי אשר חדלתי מכך
לאחר ששקדתי כעשר שנים על ההתייחדות והבדידות נתגלה לי בהכרח ומסיבות שלא אוכל לפורטן, אם על-ידי חוויה פנימית, אם על-ידי ידיעה מושכלת ואם על-ידי קבלה שבאמונה, שהאדם מורכב מגוף ולב. ב"לב" אני מתכוון לטבעו האמיתי של רוח האדם, שהוא מקום משכן דעת אלהים, אבל לא ללב של דם ובשר, שהוא גם נחלת הגוף המת והבהמה. כן נתגלה לי שכשם שלגוף בריאות אשר בה אושרו - וחולי אשר בו כליונו, כן גם ללב בריאות ושלמות, ולא יינצל "בלתי הבא אל אללה בלב שלם" (סורה כ"ו, פסוק 89), ולו חולי אשר בו כליון נצח לעולם הבא, כדבר אללה יתעלה בקוראן: "חולי בליבותם" (סורה ב', פסוק 10 ועוד). העדר דעת אלוהים הוא כסם מוות והמֶרי בו על-ידי ההליכה אחר התאוות הוא חולי המחלה את הלב, אך דעת האלהים היא סם חיים והשמיעה בקולו, על-ידי כיבוש היצר, היא הרפואה המרפאה אותו. ואין דרך לרפא את הלב, להסיר מעליו את המחלה ולהבריאו כי אם בתרופות, כשם שאין דרך אחרת לרפא את הגוף. תרופות הגוף מסייעות לקנות את הבריאות בשל תכונה מיוחדת שבהן, אשר אין הנבונים יכולים להשיגה בכוח שכלם, ויש צורך ללכת בעניין זה באמונה עיוורת אחרי מסורת הרופאים, שקיבלה מן הנביאים. והנביאים עמדו על טבעם של הדברים בכוח הנבואה. וכן נמצאתי למד בעל כרחי כי גם התרופות שהן המצוות, על פרטיהן ודקדוקיהן כפי שהוגדרו ונקבעו על-ידי הנביאים - אין לעמוד על דרך השפעתן בכוח שכלם של הנבונים, ויש ללכת גם בהן באמונה עיוורת אחרי הנביאים, שעמדו על טבען באור הנבואה, ולא בכוח התבונה. כשם שהתרופות מורכבות מיסודות שונים במהות ובכמות, ויש שהם כפולי משקל ומניין כנגד אחרים - והבדל זה בכמות יש בו סוד, שהוא מסוג סגולות הייחוד - כך גם המצוות, שהן התרופות למחלות הלב, מורכבות ממעשים שונים במהות ובכמות.

שיבה זו, שגזר עליה אללה יתעלה, היא מנפלאות גזירותיו, משום שלא עלה בדעתי מעין זה בזמן התבודדותי, כשם שלא עלה כלל בדעתי קודם לכן לצאת את בגדאד ולנטוש את עמדתי בה. אך אללה יתעלה משנה הלבבות ו"לב המאמין בין שתי אצבעות מאצבעות ידיו" (כדברי החַדית'). ואולם ידעתי גם ידעתי כי אפילו אני שב להרביץ תורה - אין בכך משום שיבה, כי אין השיבה אלא חזרה אל מה שהיה לפנים. אך לפנים הייתי מרביץ תורה, הנותנת לבעליה גדוּלה וחיי שעה, ואליהם מכוון הייתי את הבריות בדיבור ובמעשה ותהי זאת מגמתי ותכליתי. אבל עכשיו מכוון אני את הבריות אל דעת, שבזכותה פורש אדם מן הגדוּלה ומכיר את אפסותה. זה אדיר-חפצי עתה, כל מגמתי ותאוות לבי, ודבר זה גלוי וידוע לפני אלוהים. שואף אני לתקן את נפשי ואת זולתי, ואינני יודע אם אגיע אל מחוז חפצי, או שמא ייקפד פתיל חיי בטרם אשיג את תכליתי. אולם מאמין אני באמונת אומן ובחזון לב, שאין תפארת ואין גבורה אלא באללה הגדול והמהולל מאוד. לא אני אנוע כי אם הוא אשר הניעני, לא אני אפעל כי אם הוא אשר הקימני לפעול. על כן אשאלה ממנו לכל ראש כי יואל לתקן דרכי, ואחרי כן יתקן נא בי את זולתי; יורני את דרך הישר ואחרי כן יורה בי לזולתי; ויראני כי האמת אמת ויזכני לבדוק בה, ויראני כי השוא שוא ויזכני לרחוק מעליו.

והמסתכל במעשים המופלאים, שנתגלו על-ידי הנביא ובפלאי הנסתרות שנודעו על-ידיו מן הקוראן והמסורות ובמה שהודיע על אשר יהיה ברבות הימים ואשר קם ויהי כדברו - יידע ידיעת-ודאי הכרחית, שהנביא הגיע למדרגה שהיא למעלה ממדרגת השכל. נפתחה בו העין, בה ייגלו לפניו הנסתרות, אשר לא ישיגון אלא בעלי הסגולה, והדברים, אשר אין השכל תופס. זאת הדרך לרכוש ידיעת-ודאי הכרחית שכל דברי הנביא, תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, נאמרים באמת ובצדק. נס-נא והתבונן בקוראן או עיין במסורות - וראית זאת במו עיניך.