אבל אלעזר לא חשב כלל על בריחה,לא לגבי עצמו, ואף לא התכוון ליתן רשות לשום אדם לעשות כך. ומשראה את החוצה שהיא נאכלת על ידי האש, ומשנבצר ממנו להמציא דרך הצלה אחרת, או מעשה גבורה, וכנגד זה חזה בעיניו את העונש שיענישו הרומאים, לכשינצחו, אותם ואת נשיהם ובניהם – הוא תיכנן מיתתן של כולם, ומשהיה דן בלבו שעצה זו היא הטובה ביותר לפי הנסיבות, כינס את האמיצים שבין חביריו, ובדברים אלו היה משיא להם [עצה] לעשות כך: "אנשים גבורים מקדם קדמתה גמרנו אומר לא לעבוד לא לרומאים ולא לשום אחר בלעדי ה': כי הוא לבדו האדון האמתי והצדיק של בני האדם, ועכשיו הגיע השעה המצוה עלינו לאמן את המחשבה במעשה. בשעה כזאת אל נביא עצמנו לידי בושה. אנו שלא סבלנו מקודם עבדות שאין עמה סכנה, עומדים עכשיו בפני עבדות שיש עמה עונשים ללא תקנה, אם ניפול חיים בידיהם של הרומאים. כי כשם שהיינו הראשונים לכולם למרד, כך אנו האחרונים בקרב נגדם. אני סבור כי ה' הוא שהעניק לנו חסד זה, שנוכל למות מיתה אצילה ובת חורין: חסד שנמנע מאחרים שנוצחו באופן בלתי צפוי. תנו דעתכם לכך שאנו עתידים להיכבש מחר, ועדיין ניתנה לנו היכולת לבחור מיתה אצילה יחד עם אלו היקרים לנו ביותר: כי האויבים המתברכים בלבם לתופסנו חיים אינם יכולים למנוע אותנו מכך, כשם שלא נוכל לנצחם בקרב. יתכן שמיד בתחילה, בשעה שעמדנו בפרץ למען החירות, והדברים באו לידי קושי בכל הענינים, הן בינינו לבין עצמנו, וביותר – מצד האויב, אז היינו צריכים, לדעתי, לכוין לדעת ה', ולהכיר בכך ששבט היהודים שהיה אהוב של ה' בימי קדם, נידון עכשיו לאבדון. שאילו היה מוסיף להיות נוטה חסד או וותרן, לא היה מביט בבלע אנשים כאלו, ולא היה נוטש את עירו הקדושה ביותר להישרף באש וליערות עד היסוד על ידי אויבינו. כלום יש לנו תקוה שאנו בלבד משאר כל העם היהודי, ננצל ונקיים את חירותינו, כאילו היינו נקיים מכל אשמה כלפי ה' וכאילו לא השתתפנו בכל חטא שהוא, אנו שלימדנו אחרים. עכשיו צאו וראו כיצד ה' מגלה את האיוולת של תקוותינו, שהוא פוקד עלינו צרה נוראה שהיא חזקה מכל ציפיותינו. כי לא טיבעה של המצודה שאינו ניתן לכיבוש היה לנו למועיל, ואף על פי שיש לנו אספקה רבה, והמון נשק, ושפע של ציוד אחר, בכל זאת נשתדפו כל תקוותינו להצלה, והדבר ברור שמן ה' יצא הדבר. אש שהוטלה לעבר האויב לא חזרה מעצמה לעבר החומה שנבנתה על ידינו. כל זה נעשה על ידי חרון [אף ה'] על הפשעים הרבים שנתחייבנו בו לה' שאנו העזנו מתוך טירוף, לבצע נגד בני עמנו. נסבול בידי עצמנו עונשנו, ולא בידי אויבינו המרים ביותר, הרומאים, כי [עונש עצמנו] יהיה הרבה יותר מתון משלהם. ימותו נשותינו כשהן לא מחוללות, וילדינו בלי שיטעמו טעם עבדות: ולאחר שהללו לא יהיו עוד בעולם נעשה חסד עם אחינו, ונשמור על החירות כעל תכריך נאה. אבל נשמיד תחילה את נכסינו ואת המצודה באש; כי אני יודע יפה שהרומאים יצטערו על שלא השתלטו על גופותינו ועל שאיבדו את כל הממון. רק את מזונותינו נשאיר; שיבואו ויעידו אחרי שנמות, שלא המחסור הוא שניצח אותנו, אלא שהעדפנו, כפי שהחלטנו קודם לכך, את המוות על העבדות.
כך דיבר אלעזר, אבל לא עורר באופן שוה את דעתם של הנוכחים: אחרים היו שוקדים להישמע, ורגש של עידון מילא את ליבם כשהיו מהרהרים כי אמנם נאה מיתה זו. אבל אחרים, שלבותיהם היו רכים יותר, היו חסים על נשיהם ומשפחותיהם, ובודאי אף על עצמם, נוכח מיתתם הברורה, ובמבט היו מביטים זה בזה כשעיניהם זולגות דמעות, היה משום סימן שדעתם אינה נוחה מזה. וכשראה אלעזר שהם מרתתים, ונפשם תשתוחח מול גודל תוכניתו, היה חושש שמא ימיסו בתחנוניהם ובדמעותיהם גם את ליבם של אלו שהאזינו לדבריו בעוז רוח. לפיכך, בהיותו רחוק מלהחליש את דברי השידול שלו, ונפשו היתה מלאה עוז, הוא ניסה אליהם דברים נהדרים יותר אודות נצחיות הנפש. הוא זעם יותר, והיה מביט בעיניהם של אלו שהיו מורידים דמעות, ואמר:
"בודאי טעיתי בחשבי שאמיצי לב שותפים עמי במערכה על החירות, שגמרו אומר לחיות חיים נאים או למות, ובאמת אין אתם שונים מפשוטי העם, לא בגבורה ולא בהעזה, אתם שמרתתים אפילו ממיתה כזאת העשויה להציל אתכם מן הרעות הגדולות ביותר, ואתם החוששים מדבר שלגביו אין אתם צריכים להסס ולא להמתין ליועץ, שכן, מימות עולם, עד שלא נפתחו עינינו, היו דברי האבות והאלקים מלמדים אותנו תדיר – ודבר זה אישרו אבותינו במעשיהם ובמחשבותיהם הנעלות – שהחיים הם אסונו של האדם, ולא המוות. כי הוא המעניק חירות לנפשות, ונותן להן רשות לעבור למשכן הטהור, ששם אינן סובלות שום יסורים, ואילו כל זמן שהן כבולות בגוף-תמותה והן מוכתמות בכל רעותיה, הרי הן מתות, אם נדבר בלשון אמת, שהרי אין נאה לאלוקי להתחבר עם דבר שהוא בר מיתה. אמנם, גדול כוחה של נפש, אף אם היא כלואה בגוף: שהרי היא עושה אותו בית קיבול שלה, היא מניעה אותה באין רואים, והיא מנשאת אותה רחוק במעשיה, הרבה יותר משהיא ראויה של פי אופיה שהוא בר מיתה. אף על פי כן, כשהיא משתחררת מן הכבוד שהיה מושך אותה למטה עד הארץ, ומחברה לשם, היא חוזרת למקומה הראוי לה, ואז היא זוכה לכוח מאושר ולעצמה ללא מצרים. והיא בלתי נראית לעולם בעיני בשר, כה' בכבודו ובעצמו: שהרי היא בלתי נראית אפילו בעודה בתוך הגוף; היא באה באין רואים, והיא מתרחקת באין רואים. ועל פי טבעה והיא יחידה ובלתי נפסדת, אבל היא משמשת גורם של שינוי בתוך הגוף. שכן לאמתו של דבר, כל הזמן שהנשמה נוגעת בו חי ומשגשג; ואילו כל דבר שהנשמה נפרדת ממנו נבל ומת; עד כדי כך שופע בקרבה האלמוות.
"תבוא השינה ותשמש לכם מופת לדברי: בה אין הנפשות מוסחות על ידי הגוף: והן מתענגות על מנוחה נעימה כשהן הרשות עצמן, והן מדברות עם השכינה מתוך קירבתן עמה: משוטטות בעולם ומספרות מראש דברים שעתידים להיות. כלום יפחדו ממות אותם שהם מקדמים באהבה את מנוחת השינה? וכלום אין זו איוולת בין מבקשי החירות בשעת חיים ולבעוט בנצחי. וכשם שאנחנו נתחנכנו בבית, עלינו לתת דוגמא לאחרים להיות נכונים למוות: ואם יש גם צורך לביסוס הדבר באמונתם של אחרים, נסתכל על ההודים, שהם בקיאים בתרגילי הפילוסופיה, ואף על פי שהם אמיצים, הם סובלים את תקופת החיים על כורחם כהכרח הטבע, והם משתדלים שנשמותיהם ישוחררו מגופותיהם: ואף על פי ששום פגע אינו דוחף אותם ואינו מגרש אותם החוצה הם מודיעים לחבריהם שהם עומדים להיפטר מן העולם, מתוך שהם מתגעגעים לחיי נצח ואין שום איש שיעכב בעדם. הללו סובלים את תקופת החיים כאילו מתוך פולחן של חובה שהם חבים לטבע, אבל הם שוקדים להתיר את נפשותיהם מגופותיהם: ואף על פי ששום רעה אינה מגרשת אותם – מתוך ערגון לחיי נצח הם מודיעים לחבריהם שהם עומדים לצאת [מן העולם]. ואין אדם שיעכב בידם. אלא כולם כאחד מברכים אותם וכל אחד מוסר בידם שליחויות לאהוביהם: עד כדי כך יציבה ומאומתת שיש קשר ואימון בין הנפשות. ואז, אחרי שהם שומעים על התפקידים שנמסרו להם, הם מוסרים את גופותיהם לאש, וכך תיפדה הנשמה מן הגוף בתכלית הטהרה, והם גועים מתוך הימנונות. אמנם, יקיריהם מלוים אותם למותם ביתר חפץ מזה של שאר בני אדם שמלוים את חבריהם למסע ארוך. הם בוכים על עצמם, הם מחשיבים אותם כמאושרים כי הם זוכים עכשיו בחיי נצח. כלום אין זו בושה לעצמנו שדעתנו שפלה מזו של ההודים, ועל שאנו גורמים בושה לחוקי אבותינו בזה שאנו נעדרים אומץ לב. אותם חוקים שהם מביאים קנאה בלב כל הבריות?
"וכיצד גרם הנשק הרומאי מיתה ליהודים שהיו דרים בקיסריה? והרי הללו לא העלו על דעתם כלל למרוד ברומי, אלא היו חוגגים את יומם השביעי בשעה שהסתער עליהם ההמון וטבח אותם ואת נשיהם ובניהם, ולא חלקו כבוד כל שהוא לרומאים, שהיו רואים אויבים רק בנו שמרדנו בהם. ואם יאמר אדם שאנשי קיסריה היו שרויים תמיד במחלוקת עם היהודים שהיו דרים ביניהם, וניצלו את שעת הכושר כדי להשביע את איבתם הישנה, מה נאמר, איפוא, על יהודי סקיתופוליס שהעיזו לשעות מלחמה בנו לטובת היוונים, אבל הם סירבו להתאחד עמנו, עצמם ובשרם, ללחום נגד הרומאים? אמנם כן, הרבה תועלת הביאה להם נדיבות לבם ונאמנותם לבני סקיתופוליס! הם טבחו אותם ואת משפחותיהם באופן מר: זה היה השכר שקיבלו תמורת נאמנותם כי הם מנעו משכיניהם את הגורל שהיה צפוי להם מידינו, והם עצמם נפגעו על ידם, כאילו היו הם שזממו לבצעו. יארך הזמן לפרט עכשיו כל ענין לחוד, שהרי אתם יודעים שמבין ערי סוריה לא היתה אחת שלא הרגה את תושביה היהודים, והיו עוינים אותנו יותר מן הרומאים. וכך ערכה דמשק טבח מזוהם ביותר מבלי שהיתה יכולה אפילו להמציא אמתלא ממשית, והרגה י"ח מאות יהודים יחד עם משפחותיהם. ואלו שנהרגו במצרים בעינויים, כפי ששמענו אפשר שעולה מספרם על ששים אלף.
"אפשר שיהודים אלו אבדו מפני שהיו צריכים להילחם על אדמת נכר, ולא מצאו להם חברים להילחם באויבם. אבל תנו דעתכם לכל אלו שהכריזו מלחמה על רומי בשטח שלהם: איזה דבר היו חסרים שהיה בכוחו להפיח בהם תקוה לנצחון ודאי? נשק, חומות, מצודות שאי אפשר לכובשן, ורוח עשויה בלי חת נגד כל סכנה במלחמה למען החירות: דברים אלו עודדו את כולם למרוד. אבל דברים אלו היו מספיקים לזמן קצר, ואחרי שהפיחו בנו תקוות, נתברר שלא היו אלא ראשיתן של סכנות גדולות יותר. כי כולם נוצחו, וכולם נפלו שדודים לפני האויב ולא בשביל התשועה שהיו מתכוננים לה, אלא בשביל נצחון מפואר יותר [של הרומאים]. הללו שנפלו בקרב ראויים לתהילה שהרי הם מתו בשעה שהגנו על חירותם ולא בשעה שבגדו בה: אבל מי לא ירחם על הממונים הנופלים ביד הרומאים? מי לא ימהר למות בטרם יסבול את זה שהם סבלו? מהם שנספו תוך עינויים, ועונו באש ובמלקות, ואחרים נבלעו חציים על ידי חיות, והושארו בחיים לארוחה שניה של החיות, אחרי שסיפקו שעשועים וספורט לאויביהם. אבל אלה שנשארו בין החיים יש לראות בהם, בלי ספק, האומללים ביותר, שפעמים רבות היו מבקשים שהמוות יקחם, והוא סירב. והיכן אותה עיר גדולה, המטרופולין של כל האומה היהודית, שהיתה מבוצרת במערכות כאלו של חומות, והיתה מוגנת במצודות כאלו ובצריחים גבוהים שבקושי הכילו את כלי זינם שהכינו, והחזיקה רבבות לוחמיה. מה עלתה לה לעיר שלפי אמונתנו ה' הוא שיסדה? היא נעקרה מיסודה ונסחפה, וכמצבת זכרון לא נשאר לה אלא מחניהם של אלו שהרגוה
"מי מאתנו המעלה בלבו את הדברים האלו עדיין מבקש לראות את פני החמה, אף אם הוא יכול לחיות בלי סכנה? מי הוא מוג לב כזה שאינו מצטער על כך שהוא עדיין חי לעת כזאת? הלואי והיינו מתים לפני שראינו את העיר הקדושה הרוסה עד היסוד בה, ולפני שהיכל הקודש נעקר מיסודו ברשע כזה. אבל אנו פירנסנו עצמנו בתקוה נאה שבאחד הימים נוכל לנקום נקמתנו באויב: ועכשיו שפסה תקוה זו, ונותרנו בודדים מול מצוקתנו, נזדרז ונמות מיתה נאה! נרחם על עצמנו, על נשינו וילדינו כל זמן שיש עדיין לאל ידינו לרחם על עצמנו, כי לאמיתו של דבר נולדנו כדי למות אנו וצאצאינו, ומדבר זה לא יימלטו אפילו המאושרים בבני אדם. אבל הביזיון והעבדות וההסתכלות [בחזיון הנורא] כיצד מובלות נשותינו וילדיהן לקלון, אינם דברים שבאים על בני אדם בהכרח, אלא הם פרי פחדנותם; והללו שניתנה להם היכולת למנוע זאת על ידי המוות – מסרבים לקבל כל זאת. ואנו שמתגאים על אומץ לבנו, שמרדנו ברומאים, ועכשיו לפחות לא נטה להם אוזן בשעה שהם משדלים אותנו לישאר בחיים. מי זה לא יראה מראש את חמת זעמם בשעה שיקחו אותנו חיים? אוי להם לצעירים שמבנה גופם האיתן יכול לעמוד בעינויים רבים, אוי להם לזקנים שמחמת גילם אינם יכולים לעמוד בפורעניות כאלו. אדם רואה כיצד מובילים את אשתו באונס, אדם שומע כיצד תינוקו מצעק, "אבא" וידיו אסורות בנחושתיים! כל זמן שהללו בני חורין וידיו אוחזת בחרב, יעשו נא מעשה מועיל! נמות לפני שנהיה עבדים לאויבינו, ניפרד מן החיים בעודנו בני חורין, יחד עם בנינו ונשותינו! דבר זה מצוה עלינו התורה: דבר זה מבקשים מאתנו בתחנונים נשותינו וילדינו! אנו אנוסים לעשות כך על פי הדיבור! והרומאים רוצים את ההיפך מזה, הללו שיראים שמא ימות אחד מאיתנו קודם שייכבש. נחוש נא ותחת שישושו על זה שתפסו אותנו חיים, יהיו נדהמים על מותנו ומשתאים על גבורתינו".

מקור: יוסף בן מתתיהו, "מלחמות היהודים", תרגם שמואל חגי, הוצאת ראובן מס בע"מ.