פרק ה' ובשעה שהמקדש היה בוער היו שודדים את כל מה שנפל לתוך ידם, ועצום היה הטבח שטבחו את כל אשר נקרה בדרכם. זקנים לא חננו ופני נכבדים לא נשאו: וילדים וזקנים, בני העם וכהנים נטבחו כאחד; והמלחמה גררה ואפפה כל סוגי אנשים, בין אותם שביקשו רחמים ובין אותם שהתגוננו. שאון הלהבות שהלכו והתפשטו מהר התערב באנקות הנופלים: ומחמת גובה ההר וגודל המבנה הבוער היה נדמה שכל העיר אחוזה להבות. והשאון, לא היה דבר מחריש אוזניים ויותר מפחיד מזה. שם נשמעו צעקות הקרב של הרומאים בשעה שהתקדמו בהמון: וצעקות המורדים שהיו מוקפים באש ובחרב, וכן של ההמון שנשאר למעלה, וברוב בהלה היה בורח כדי ליפול בידי האויב והיה צועק על מר גורלו. ובקולות שעל ההר נתערבו הקולות שבקעו ועלו מן ההמון שבעיר התחתונה, ורבים שאפס כוחם ודבק לשונם מרעב, כשראו את המקדש בוער אזרו כח עוד הפעם כדי לקונן ולבכות. ופיריאה וההרים שבסביבה השיבו הד והגבירו את עצמת השאון. אבל הסבל היה יותר נורא מן המהומה. והיה נדמה שכל הר הבית רותח משרשו, כי הכל היה למאכולת אש. הדם היה מרובה מן האש, והנטבחים מרובים מן הטובחים. האדמה לא היתה נראית מרוב גויות, והחיילים היו צריכים לטפס על ערימות של גוויות כדי לרדוף אחרי הנסים. המון הלסטים הצליחו להבקיע להם דרך בין הרומאים אל העזרה החיצונית של המקדש, ומשם לעיר: ואילו העם הנשאר ברח אל הסטיו החיצוני. כמה מן הכהנים היו בתחילה עוקרים את השפודים (מגג) המקדש שקצותיהם היו עשויים עופרת, והיו מטילים אותם על הרומאים, אבל אחר כך, משמצאו שאין בזה תועלת ושהאש פורצת כלפיהם, עמדו ונסוגו על גבי הכותל שהיה רחב שמונה אמות, ושם נשארו עומדים. שני אנשי מעלה היו שהיו יכולים להציל את חייהם אם היו עוברים אל הרומאים, או להחזיק מעמד וליטול חלק בגורלם של האחרים, אבל הם קפצו לתוך האש ונשרפו יחד עם המקדש, ואלו הם: מאיר בן בלגה ויוסף בן דלייה (: = במקור; מאירוס בן בלגה ויספוס דאליוס). (2) הרומאים היו דנים בלבם ואומרים: עכשיו שהמקדש בלהבות אין טעם לכבד עוד את הבניינים הסובבים אותו, ועמדו והציתו את כולם: את שיורי הסטווים והשערים, הוץ משנים: האחד שבמזרח והשני שבדרום. וכן העלו באש את לשכות הגנזים שבהם היו מונחים סכומי כסף עצומים, ערימות עצומות של בגדים, ודברי חמדה אחרים: קיצורם של דברים: שם נצבר כל העושר של היהודים, כי העשירים העבירו לשם את כל טוב ביתם. משם הלכו (הרומאים) לסטיו שנשאר מן המקדש החיצון, שלשם ברחו הנשים והילדים של העם, ערב רב שמנה כששת אלפים איש. ולפני שטיטוס החליט כדת מה לעשות בהם, ולפני שנתן הוראות למפקדיו, הציתו החיילים, שנדחפו על ידי זעמם, אש מתחת לסטיו. אחרים מתו בלהבות, ואחרים נספו בשעה שניסו לקפוץ מתוך הלהבות, ולא נשאר שריד מכל ההמון הזה. נביא שקר אחד היה אשם במותם, כי הוא קרא לעם בעיר שה' ציוה אותם לעלות אל המקדש ושם יראה להם את סימני גאולתם. הרבה נביאי שקר שודלו אז על ידי העריצים להטעות את העם על ידי נבואות ישועה, כדי שייפסקו העריקות, וכדי לחשל את תקוותם של אלו שלא פחדו ולא נזהרו. אדם השרוי בצרה נוח להתפתות, ואם הבדאי חותם שמו ומבטיח ישועה מן הצרות שבאותה שעה, משליך הסובל את כל יהבו על התקווה.