תיארתי בלי להעלים דבר את הקללות ואת העונשים הבאים כראוי על המזלזלים בחוקים הקדושים של הצדק ויראת השמים, אשר השתעבדו לסברות הפוליתאיסטיות שתכליתן האתאיזם, בהסחת דעתם מתורת עמם ואבותיהם, שממנה למדו מראשית ימיהם להאמין בהוויית האחד, באל העליון, שהוא לבדו צריך להיות נחלתם של הרודפים את האמת הפשוטה תחת סיפורי-בדים.
ברם, אם יקבלו את הפורענויות הללו לא כמיועדות לאובדנם אלא כהתראה, אם ייבושו וישובו בכל נפשם, אם יגנו את עצמם על טעותם, אם יודו ויתוודו על עוונותיהם, קודם בלב מטוהר עד לתודעה בלא שקר ובלא מרמה, ואחר-כך בפה לתיקון השומעים – אז ימצאו חן בעיני האל המושיע והרחמן, שהעניק למין האנושי מתנה מיוחדת ואדיבה: קרבת משפחה אל הלוגוס שלו, שמננו נוצר, כמו מאבטיפוס, השכל האנושי.
הרי אפילו יהיו בירכתי הארץ ומשועבדים אצל האויבים שלקחו אותם בשבי, ישתחררו כולם ביום אחד, כמו על-פי אות אחד, הואיל והתשובה של כולם אל הצדקה תפיל תדהמה על אדוניהם: כי הללו ישלחו אותם, מתוך חרדה לשלוט באנשים טובים מהם.
כאשר ישיגו את החירות הזאת הבלתי צפויה, יקומו בדחיפה אחת הפזורים לא מכבר ביוון ובעולם הברברי, באיים וביבשות, וייחפזו, כל אחד ממקום אחר, אל ארץ ייעודם היחידה, בהדרכת איזה חזון אלוהי יותר מכפי הטבע האנושי, סמוי מעיני השאר וגלוי לנגאלים לבדם.
לימינם יהיו שלושה סניגורים למען יתרצו אל האב: הראשון, אדיבותו וטובו של השופט, המעדיף תמיד את החמלה על-פני העונש; השני – קדושתם של אבות האומה, משום שבנפשם החופשית מגופם, עובדים אלה את ריבון העולם עבודה פשוטה וחשופה, והם נוהגים להתחנן בעד בניהם ובנותיהם, ולא לשווא, כי אבי-הכול העניק להם את הפרס שישמע לתפילותיהם.
הסניגור השלישי, שבזכותו בעיקר חסד הראשונים מקדים לבוא לקראתם, הוא שיפור המידות של המוזמנים לברית שלום, אשר בקושי יכלו ללכת מדרך לא-דרך אל הדרך שתכליתה אינה אלא למצוא חן בעיני האל כבנים בעיני אביהם.
עם בואם שוב תיבנינה הערים שלא מכבר עמדו חרבות, תיושב השממה, והארץ העקרה תהפוך לפורייה. שגשוג אבותיהם ואבות אבותיהם ייחשב למצער בגלל הנכסים השופעים שיהיו בידיהם. הללו יזרמו, כמו ממעיינות איתנים, מחסדי האל, ויסגלו לכל אחד לחוד ולכולם יחדיו עושר עצום שהקנאה לא תוכל לו.
לפתע פתאום יתהפך הכול. האל יפנה את הקללות אל אויביהם של החוזרים בתשובה. הללו שמחו לאיד האומה ושמו אותה ללעג ולקלס, כסבורים שמנת חלקם תהיה שגשוג לא אכזב, שקיוו להותירו בירושה לילדיהם ולצאצאיהם, וכי יראו תמיד את יריביהם במצוקה קבועה ויציבה, שתיאגר לדורות הבאים.
מתוך טירוף דעתם לא הבינו כי נהנו מאותו זוהר שלאחרונה לא בזכותם אלא לתוכחה של אחרים, שביטלו את מורשת אבותיהם, ונמצא להם הצער כסם מרפא, כשנתעצבו על ברכות משנאיהם. ובכן, לאחר שבכו ונאנחו על סטייתם, ירוצו לכיוון ההפוך, ואל השגשוג הקדום של אבות אבותיהם ישובו אלה שלא התדרדרו לחלוטין.
ואילו אויביהם, שלעגו לבכיותיהם, שהחליטו על עריכת חגים ברוב עם בימי אבלם, שהתענגו על יגונם, בקיצור ששמחו לאידם של אחרים – הרי משיתחילו לשאת את שכר אכזריותם, יבינו כי פשעו לא נגד אלמונים חסרי ערך, אלא נגד בני ייחוס, השומרים על ניצוצות אצילותם, ומשהתלהבו זרחה מהן התהילה שכבתה לאחרונה.
הרי, כשם שמן הגזעים שנכרתו, אם לא נעקרו שורשיהם, צומחים חוטרים חדשים, יפים מן הגזמים הישנים – כך גם, כאשר נשאר בנפש זרע זעיר מאוד מזרעי הצדקה, אפילו הוסרו האחרים, מתהווים מזעיר זה בכל זאת הדברים היקרים והיפים ביותר שבאדם, ובזכותם נבנות מן החורבות ערים ברוכות גיבורים ואמות הולכות ונהיות להמון רב.

מקור: "כתבי פילון האלכסנדרוני", בעריכת סוזן דניאל-נטף, הוצאת מוסד ביאליק והאקדמיה הלאומית הישראלית למדעים.