הפוליס גם לא הייתה סטטית; היא עברה שינויים וצמיחה. בקרב הפולֵייס היווניות הרבות, רק ספרטה שמרה על חוקתה המסורתית במשך מאות שנים, והמבנה הייחודי שלה נעשה לאגדה. פולייס אחרות עברו שלב של מלוכה, שפינתה את מקומה לאריסטוקרטיה; פולייס רבות חוו שלטון טירני במאות השביעית והשישית לפסה"נ, ובמקצתן צמחה דמוקרטיה, כמו, למשל, באתונה. גלגולי המשטרים שעברו הפולייס, והבדלי המשטרים ביניהן, עוררו שאלות על הסיבות לשינויי משטרים ועל המתכון למשטר יציב. זאת ועוד, בתקופת הקולוניזציה (במאות השמינית עד השישית לפסה"נ) פגשו היוונים חברות ותרבויות שונות משלהם. החוקות השונות שהכירו, הן בפולייס יווניות אחרות והן בחברות לא יווניות, יצרו מאגר נתונים גדול למחקר ולהשוואה והגבירו את הדחף לחשוב על מהות היחסים שבין האזרח היחיד לאזרחים האחרים, ועל אלה שבין אדם לאלים.

הפולייס נבדלו זו מזו במספר בעלי האזרחות המלאה ובדרגת האזרחות, עובדה שגם היא תרמה לחשיבה בסוגיית המשטר הטוב ביותר ובמהות האָרֵטֵה, התכונות והיכולות הדרושות לאזרח לשם ניהול נכון של הפוליס. כאשר צמחו משטרים דמוקרטיים, נעשתה האידיאולוגיה האריסטוקרטית הישנה, ולפיה האַרֵטֵה היא נחלת האצילים והעשירים בלבד, בעייתית, ונאלצה להגן על עצמה. גם הדמוקרטיה הייתה צריכה לנהל מאבק הישרדות כנגד הטענות ליתרון האצולה והעושר. מכאן הוויכוחים הלוהטים בשאלת המשטר הטוב ביותר ובשאלה, שקיבלה מקום בולט בדיונים הפוליטיים בחצי השני של המאה החמישית: האם הארטה היא תכונה מולדת, או שאפשר ללמד אותה? שאלה זו היא הנושא העיקרי בדיאלוג פרוטאגוראס של אפלטון, שבו טוען הסופיסט שלכל האזרחים יש המיומנות הדרושה לקבל החלטות בכל נושא פוליטי, וכי הוא עצמו מלמד את המיומנות הפוליטית (ה-politike techne).

כאשר אנו מדברים על חשיבה מדינית שיטתית ביוון, כוונתנו בעיקר לזו של אפלטון ואריסטו. אבל אפשר למצוא חשיבה בסיסית, וכן ביקורת על המציאות הפוליטית, כבר קודם לכן. למשל, בתיאור "תור הברזל" אצל הסיודוס יש ביקורת על המציאות של ימיו. הקטעים שנשתמרו משיריו של סולון, המחוקק והמתקן האתונאי מתחילת המאה השישית לפסה"נ, מעידים על עניינו הן בסיבות לחוסר היציבות של המדינה באופן כללי, והן במשבר הפוליטי והחברתי הספציפי של עירו. הטרגדיה האַטית של המאה החמישית נגעה בסוגיות פוליטיות, כמו, למשל, מהות הצדק והיחסים בין האזרחים בתוך הפוליס, וכך הציגה לקהל (שהיווה, למעשה, את המצביעים באספת העם) דמויות שביקשו להבין את ניסיונן בחיי היום-יום של הפוליס. אבל התרומה העיקרית להתפתחות החשיבה המדינית הייתה זו של הסופיסטים, מורים ל"מיומנות פוליטית" ולרטוריקה, שפעלו בחצי השני של המאה החמישית לפסה"נ.

הסופיסטים ביקשו להבין את הפוליס כערך מופשט, ולא רק כאוסף של סוגיות פוליטיות ספציפיות. באמצעות הגדרה וניתוח של היסודות השווים של הפולייס השונות והמבדיל ביניהן, הם פיתחו תיאוריות מדיניות, ותוך כדי כך הם חשפו סתירות ואי התאמות, שעוררו שאלות חדשות. הסופיסטים אף פיתחו גישה יחסית וחתרנית בנושא הצדק, החוקים והאלים, ולכן עוררו התנגדות. סוקרטס, בן דורם של הסופיסטים, שכמותם התעניין בפוליס ובתפיסות המובעות בה, עורר גם הוא התנגדות מפני שערער על התפיסות המקובלות בדבר מהות הצדק והמיומנות הפוליטית. התיאוריות שלו, שאפלטון הוא המקור העיקרי שלנו להן, סטו מן האידיאולוגיה הדמוקרטית השלטת. תלמידו אפלטון, ואחריו אריסטו, ביקשו להבין מדוע המשטרים הקיימים רעועים, ניתחו באופן שיטתי את הנתונים של המציאות הפוליטית והציעו מודלים למדינות טובות יותר ויציבות יותר.

אבל זמן רב לפני שהופיע הביטוי הראשון לחשיבה מדינית, ובד בבד עם התפתחותה, נפוצו מיתוסים וסיפורי פנטסיה על גן העדן שאבד, ועל זה שאולי יהיה אפשר להחזירו. מיתוסים ואגדות אלה צמחו מן המציאות הפוליטית והחברתית והיו בבחינת ביקורת עליה, אבל אף פעם לא היו יותר מאשר פנטסיות אסקפיסטיות. המציאות הפוליטית הקשה וסיפוריהם של נוסעים וסוחרים הולידו אגדות, כמו זו על ארץ הפאיאקים באודיסאה של הומרוס, וכן מיתוסים, כמו זה על "תור הזהב" אצל הסיודוס ואובידיוס. המיתוס הזה, שהיוונים גם קראו לו "החיים בימי קרונוס", היה בבחינת הסבר למצבם הקשה של בני האדם ב"תור הברזל" ומעין הגדרה שלילית שלו. בימי קרונוס (אביו של זאוס), שפעה האדמה מעצמה מזון, האדם חי עד גיל 150 ללא עמל ומת תוך כדי שינה, ולא היו בעולם מלחמות או מחלות. המיתוס הזה המשיך להתקיים אפילו במאה החמישית ואחריה, והיה נושא לפרודיות אצל מחברי קומדיות אתונאים, שסיפקו לקהלם חלומות מפלט על גן עדן אבוד ועל ארצות מופלאות, נטולות זמן ומקום.

אף שהפנטסיות האלה צמחו מן המציאות החברתית והפוליטית ואף שביקרו אותה, אי אפשר להגדירן כאוטופיות, במובן הצר של המילה. הן חסרו את יסוד הביקורת הרצינית ולא שימשו מטרה או דגם לתיקון חברתי. ועם זאת, יסודות אגדיים ומופלאים היו קיימים גם בחשיבה המדינית הרצינית, כפי שאפשר לראות בכתבי אפלטון ואצל מחברי אוטופיות מאוחרים יותר. יתרה מזאת, לצד תיאוריות פרימיטיביסטיות על הידרדרות המין האנושי, כמו זו הבאה לידי ביטוי, למשל, במיתוס "תור הזהב", רווחו מיתוסים אחרים, שהדגישו את התקדמות המין האנושי ממצב פרימיטיבי נחשל אל קידמה נאורה, כמו, למשל, במיתוס על פרומתאוס. גם מיתוסים כאלה חדרו לחשיבה המדינית, ודוגמה לכך אפשר למצוא בפרוטאגוראס של אפלטון. מצד אחר, ביקורת רצינית, ובמיוחד הרעיון שהעולם הזה לא יבוא על תיקונו אם לא יסולקו שני שורשי הרע, והם התחרות על העושר והרכוש והמאבק הנובע מדחפים מיניים, באה לידי ביטוי לא רק במדינה של אפלטון, אלא גם, למשל, בקומדיה נשים באספת העם של אריסטופאנס. בקומדיה זו מנהיגות נשות אתונה משטר חדש, שמבטל את הקניין הפרטי ואת מוסד המשפחה. הקומדיה של אריסטופאנס, כמובן, לא הייתה מודל לרפורמה או מטרה למימוש, כמו שהיה מודל המדינה האידיאלית של אפלטון. מודלים של מדינות אידיאליות, בין שהיה אפשר לממשם ובין שלא, נועדו להציע מטרה, ואפשר למצוא אותם כבר לפני אפלטון. אבל מה שייחד את החשיבה המדינית היוונית, הוא אותו עירוב של האגדה, האוטופיה והניתוח הרציני, והמשך קיומו של מיתוס "תור הזהב" זמן רב אחרי שהחשיבה המדינית השיטתית הופיעה לראשונה.