לפני שבא אדם לדון בלגיטימיות של תכנית, ראוי לבחון את הלגיטימיות של המתכנן. פעמים רבות אנו קובעים את עמדתנו ביחס לרעיון על-פי נושא הדגל שלו, ולכן ראוי לדון בלגיטימיות של שרון כנושא דגל ההתנתקות עוד לפני שדנים בהתנתקות עצמה.
אריאל שרון נבחר לראש ממשלה כשברק התרסק, כי העם האמין שהוא יוכל לנצח את הטרור, שיוכל להוציא אותו מהמלחמה, שהורתה באוסלו ולידתה בקיימפ-דייוויד.
כששב שרון ונבחר ברוב גדול, הוא הצהיר על מחויבותו ל"חזון הנשיא בוש" - תכנית המנוגדת למצע "הליכוד" ולהחלטות המרכז שלו. על כל פנים, 40 המנדטים ניתנו לליכוד כדי להוציא לפועל את התכנית הזאת. תכנית "מפת הדרכים" מהווה אמנם איום קיומי לישראל, אך היא הייתה דגלו של שרון במערכת הבחירות האחרונה. מפת הדרכים, בצירוף 14 הסתייגויות, הפכה לחלק מקווי היסוד של הממשלה.
מפת הדרכים התרסקה בתוך שנה. התזה שהעמיד שרון הייתה כי היתרון העיקרי במפה זו הוא התנייתה ברפורמות עמוקות ברשות הפלסטינית ופירוק ארגוני הטרור. גם לאחר מותו של ערפאת לא עשתה הרשות בהנהגת אבו-מאזן דבר כדי לפרוק את ארגוני הטרור מנשקם או למנוע ייצור והברחה מסיביים של נשק תלול מסלול, ובמקום להודות בטעות ולחזור בו ממפת הדרכים ומן ההסכמה למדינה פלסטינית, במקום להשתמש במחדל הפלסטיני כנימוק עיקרי לביטול הסכמת ישראל לתכנית הזאת, עשה שרון בדיוק מה שעליו התריע בפני כל מנהיגי ישראל שקדמו לו: הוא הכניס את מדינת ישראל ל"קוראלס", התוואי דמוי המשפך שאם תיכנס אליו ישראל, היא נידונה להשמדה. מתוך הלחץ שנוצר בציבוריות הישראלית בגלל הווקום המדיני והצָבת "תכנית ז'נבה" של ביילין ושותפיו, ובלחץ האיום המיידי של פרקליטת המדינה דאז ושופטת בית המשפט העליון דהיום, עדנה ארבל, להגיש בתוך ימים כתב אישום נגדו, כינס שרון את "פורום החווה" שלו, כמה יועצי תדמית, פרסומאים, עורך דין, ואת בניו ודרש מהם מוצא. הם הסבירו לו שרק תכנית מדינית חלופית, כזו שתוריד מעל גבו את התקשורת ואת המערכת המשפטית במהלך אחד - רק תכנית כזו תציל אותו. כך, בלי להיוועץ בצה"ל, בשב"כ, במוסד או בממשלתו, נולדה "תכנית ההתנתקות" - שם סטרילי, פרי מכבסת המילים של החווה. כך אימץ שרון את האידאולוגיה של השמאל בלי הלוגיקה הפנימית שלה. בתכניתו הציג שרון ויתור חד-צדדי ועקירת יישובים, והפך את עצמו למנהיג שמאלני בקולות הימין. בתכנית ההתנתקות שלו הוא מדלג לשלב האחרון של מפת הדרכים בלי שהערבים יבצעו את השלב הראשון והשלב השני. שרון חשב שהוא מבטל את התכנית למעשה, וציפה שארצות הברית ואירופה ירפו ממנו לשנים רבות, או בלשונו של הקונסיליירי המשפחתי וייסגלס - שרון ציפה שתכנית ההתנתקות תספק די פורמלין להמתת כל שאר התכניות המדיניות שעל המדף. לצורך זה היה מוכן גם לקבל את התכתיב האמריקני להוסיף ארבעה יישובים בצפון השומרון לתכנית העקירה המקורית של יישובי חבל עזה.
גם שרון וגם בוש ידעו כי ה"התנתקות" מנוגדת לעקרונות מפת הדרכים, אבל נשיא אמריקני ערב בחירות לא היה מוכן להודות בטעות אסטרטגית בשנת בחירות, ולפיכך אמרו לו יועציו, בגיבויו של וייסגלס, כי לא יקשה עליהם להכניס את שרון ל"קוראלס" שממנו ניסה לחמוק, והתכנית תהפוך עוד בטרם בוצעה לשלב הראשון של מפת הדרכים תוך דילוג על כל ההתחייבויות של הפלסטינים לפירוק ארגוני הטרור והתעלמות מהן . אחרי ככלות הכול, היה זה שרון עצמו שהיה מוכן להתעלמות זו, לפיכך חברו שרון ובוש למצג שווא כאילו ההתנתקות היא בעצם חלק ממפת הדרכים.
שרון פעל, אם כן, ליישום תכנית המנוגדת לקווי היסוד של ממשלתו. כדי להצליח בכך הוא פיטר שרים שהתנגדו לתכניתו, הכניס את מפלגת העבודה לממשלה ופיצל את מפלגתו שלו, ומעל בהתחייבותו לכבד את משאל מתפַּקדי הליכוד שקבעו עמדה חד-משמעית נגד תכניתו.
שרון נבחר במצג שווא של "מפת הדרכים" כתכניתו המדינית; זכה במאות אלפי קולות של בוחרים שניתנו לו מתוך תקווה שיילחם בטרור ויוציא לפועל תכנית מדינית מסוימת; נכנע לטרור וכפה על העם תכנית הפוכה; וקנה קולות של חברי סיעתו במינויים סיטוניים למשרות סגני שרים או במסע איומים והפחדות כלפי אלו שלא רצו לתמוך בו, תוך הכרזה מפורשת כי מי שלא יתמוך בתכניתו או יתנה את ביצועה במשאל עם (שיש לו רוב בציבוריות הישראלית) - לא ייבחר לכנסת הבאה. נכון לכתיבת שורות אלו, הצליח שרון לדלג מעל כל המשוכות הפרלמנטריות, אישר את חוק ההתנתקות, מנע קיומו של משאל עם, והוא דוהר לביצוע התכנית כאשר תמיכת הקהל בתכנית בסקרים שונים נעה בגבולות 48%-56%, וערביי ישראל בכלל זה. בציבור היהודי אין לתכנית רוב.
עד כאן - חוסר הלגיטימיות של אריאל שרון לקדם את התכנית, או לכפות אותה על עם ישראל. ומכאן לתכנית עצמה.
אפילו ביילין יכול לטעון לאיזושהי לוגיקה פנימית בתכנית ז'נבה שלו. יש גם לוגיקה פנימית ב"מפקד הלאומי" של נוסייבה ואיילון: ישראל נותנת אדמה וזכויות, ומקבלת הבטחות לשקט ולשלום. כביכול - תן וקח.
מה יש מכל זה בתכנית שרון? רק התֵן: יש נסיגה מחבל עזה, יש נסיגה מאזורים נוספים שטרם הוגדרו ביהודה ושומרון, יש עקירת יישובים, ואין - כעיקרון - שום התחייבות או תמורה, שקרית ומעוותת ככל שתהיה, מהצד האחר. המהלך מוצג כמהלך ביטחוני - "קיצור קווים", כביכול; נסיגה שמטרתה לאפשר הגנה על ישראל מעמדה נוחה יותר.
החשדנים גרסו תחילה שכיוון שלא ייתכן כי שרון באמת מתכוון לעקור יישובים, לסגת ולהיכנע לטרור - יש כאן מלכודת. בהדרגה הסתמן שאין שום מלכודת. באמת מדובר בתכנית שרק דבר אחד עקיב בה - חוסר ההיגיון הפנימי. יתרונו של השיגעון בכך שאין הוא חייב להצדיק את עצמו בכלים לוגיים. וכיוון שהוא כזה - שרון יכול להרחיק לכת עד מאוד כשהוא מספק לעם הבטחות שווא קצרות טווח, שעם מיואש יכול לנהות אחריהן. ההיסטוריה משופעת דוגמות של מנהיגים שהצליחו לשכנע את עמיהם ללכת בעקבות שיגיונם והמיטו עליהם אסון. ייתכן שישראל עומדת בפני פרק כזה בתולדותיה.
גם אם מתוך עצמת ההתנגדות לתכנית או התפרצות טרור אדירה לא תצא התכנית לפועל - נזק עצום, אולי בלתי הפיך, כבר נגרם. שרון קורא לעם היהודי בארצו "כובש", כשהוא, שבנה את ההתיישבות, מצהיר על כוונתו לעקור רבבות מתיישבים, להשמיד את יישוביהם, להכריז על חבל ארץ במדינת ישראל נקי מיהודים, כשאמירות כאלה באות מפיו הן משמיטות את הבסיס המשפטי, המוסרי והביטחוני של הציונות. במהלך הזה של שרון בא אולי הקץ על הציונות החילונית. גם התקדים המשפטי הבין-לאומי שנקבע בנסיגה אל הקו הירוק הוא הרסני בהשלכותיו המיידיות לגבי יהודה ושומרון.
שרון הוא מטובי בניה של ארץ ישראל. עשרות שנים לחם בעבורה והיה נכון להקריב את חייו למענה. עסק בבניין ובהתיישבות וניסח את נאמנותו לארץ כעמוד תווך בתפיסתו הציונית. והנה - בשעה הנתפסת בעיניו כמשבר מדיני וביטחוני - הוא מחליט להקריב חלק ממנה. שרון אומר בכך שארץ ישראל לגביו אינה ערך בפני עצמו אלא מכשיר; מכשיר בלבד, היכול לסייע לעם ישראל לשמור על ביטחונו ועצמאותו. ואם מעריך מנהיג ישראלי ברגע מסוים שחבל עזה אינו חיוני לעם ישראל - הוא רשאי על-פי שיטה זו לוותר עליו. מחר יבוא ראש ממשלה ישראלי אחר ויוותר על מחצית ירושלים, על הגליל או על צפון הנגב - ואף החלטות אלו עלולות להיות לגיטימיות במסגרת בניין-העל של הציונות האינסטרומנטלית, שבה ארץ ישראל היא רק מכשיר. קו לוגי אחד מחבר בין תכנית אוגנדה של "הציונים הטריטוריאלים" לתכנית ההתנתקות של שרון. וכאשר ההתיישבות הופכת מערֶך - לכלי לקביעת חזקה זמנית במקרקעין, מושמט גם הבסיס של "הציונות המעשית", זו מבית מדרשה של תנועת העבודה ההיסטורית - מיסודות תפיסת עולמו של שרון. כאשר רגרסיה כזו מתקיימת אצל מנהיג כאריאל שרון, יש בכך עוד עדות לגסיסתה של הציונות החילונית. תהליך "ההתנתקות" של אריאל שרון הוא תהליך התנתקותה של מדינת ישראל מהציונות שעבורה ארץ ישראל היא ערך בפני עצמו. עיקרון זה נותר היום נחלתם הבלעדית של נאמני הציונות הדתית לפלגיה ושל שרידי המחנה הלאומי החילוני, הצופים בעיניים כלות איך הפקירו אותם מנהיגיהם על הגבעות והם מתכנסים אל שפלת החוף בקרַב נסיגה.
לא רק עמוד תווך אחד הרס שרון בתכניתו; לא די שוויתר על זכותנו על הארץ ועל זכותנו לשבת בכל מקום בה, הוא גם נכנע לטרור.
אין גם בר דעת אחד שיבוא ויטען ברצינות, שלוּ היו הערבים יושבים בשקט ובשלווה ולא רוצחים אלף יהודים - היה שרון מציע לצאת מחבל עזה או לפנות יישובים ביש"ע. אין ויכוח על כך שרק הטרור גרם לו להגות את התכנית הזאת. הרי גם הוא עצמו מנסח זאת בלשון צבאית "נקייה" שבה הנסיגה היא "שיפור עמדה לאחור". שרון נסוג. נסיגה מתבצעת במלחמה לא לעת ניצחון אלא בשעת מפלה. שרון חש שאינו יכול להילחם עוד, והוא מעדיף לסגת מאשר להיות מובס.
ואולי באמת ניצח הטרור ולכן נסוג שרון? המציאות והעובדות המתמטיות הפשוטות מעידות על ההפך הגמור: דווקא כאשר צה"ל הצליח לצמצם את הטרור, דווקא כאשר היה ברור כי ניתן לנצח אותו - דווקא אז קרס שרון.
שרון אומר למעשה, כמו לואי ה-14 בשעתו - המדינה זה אני. ואם אני נכשלתי, תלך גם דַרכי המדינית עמי לעזאזל, ויחד אתי יימחקו כל מפעלי ההתיישבות שלי, והמתיישבים יהיו נתונים לגורלם. שרון מתייחס למתיישבים בתכלית הציניות; מעבר לכל היבט אנושי הקשר לאלו היושבים בבתיהם שלושים שנה ויותר. מגדלים נכדים על אדמתם. אני בניתי מגדל קוביות, אומר שרון, זה הצעצוע שלי, ולכן מותר לי להרוס אותו. האנשים הם כלי משחק בידיו. מותר לעקור התיישבות ומתיישבים. מותר לגרש אותם מאדמתם. טרנספר של יהודים הוא תהליך הנתפס כלגיטימי בעיניו של שרון.
ובשולי הדברים: באופן פרדוכסלי - תכנית הטרנספר של שרון יכולה להכשיר את המושג הזה גם ביחס לערבים. אם מותר לעקור יהודים נאמנים למדינה מביתם ולגרש אותם בגלל התועלת שאולי תצמח למדינה, מותר בוודאי לעקור ערבים אויבי המדינה ולגרש אותם. וכל חברי הכנסת הערבים ומפלגות השמאל שהרימו אצבע לתמוך בתכנית העקירה של שרון, צריכים לדעת שבכך הם נותנים הכשר מוסרי ומשפטי - גם לטרנספר של ערבים.
תכנית ההתנתקות מובילה את ישראל לקרע הפנימי החמור בתולדותיה: שבר ערכי עמוק ושנאת אחים על גבול מלחמת אחים תלויים בחלל. צה"ל, צבאו של העם, נתפס בעיני רבבות ככלי הביצוע של הגירוש והעקירה, בניגוד לצו ההלכה. ההזדהות עמו דווקא בשכבות שתרמו חלק אדיר לשכבת המנהיגות והקצונה בשנים האחרונות - הולכת ופוחתת. תכנית הגירוש גרמה דילמה מוסרית ואמונית עמוקה לאלפי חיילים דתיים, הנקראים להכריע בין פקודות מפקדיהם לבין צו ההלכה והוראת רבניהם. לטווח ארוך יכולה תכנית ההתנתקות להסתמן כפרשת הדרכים ההיסטורית שבה נסתיימה אחדות המטרה שהביאה להקמתה של מדינת ישראל. תכנית זו עלולה להיות הנקודה שבה נעקרו עוגניה של המדינה והיא החלה בצניחה חופשית אל התהום.

השורות הבאות לא נועדו לאנשים המאמינים שאלוהים הוא זה שהחליט שארץ ישראל, כולל רצועת עזה והגדה המערבית, על ארבעת מיליון תושביהן הערבים, יישארו לנצח תחת כיבוש ישראלי. הניתוח שיוצע כאן אינו רלבנטי ליהודים שמוכנים לשלוח את ילדיהם ואת הילדים שלי לשפוך את דמם כדי שהם יוכלו לגדל חסות באדמות גוש קטיף. המאמר הזה מתייחס לרבבות אזרחים ישראלים רציונליים, שתלו על האנטנות שלהם סרטים כתומים. האנשים האלה מזכירים אדם שזקוק בדחיפות לטיפול שיניים, ובמקום לקבוע תור במרפאה, הוא מזמין כרטיס לסרט קולנוע. פינוי ההתנחלויות ברצועת עזה, או 'עקירת יישובים' בלשון "הכתומים", דומה לעקירת שן חולה. שניהם תהליכים כואבים, שניהם מהלכים הכרחיים, שניהם נותנים פתח רחב לתקווה שאחרי שהכאב יחלוף ייראו השמים כחולים יותר.
כשהדם נשפך על אדמה לא-לנו, כמו במקרה של שן חולה אנושה, יש אופציה אחת גרועה יותר ונעימה פחות מעקירה - אי-עקירה. אבחנה זו נכונה שבעתיים כשהדלקת מאיימת לנצח את הגוף כולו. מיום שההתנתקות הפכה למבחנם של הדמוקרטיה הישראלית, של שלטון החוק ושל התבונה המדינית, נסיגה מהתכנית תהיה ניצחונם של התאוקרטיה, של פורעי החוק ושל מתאבדי מצדה. הדרך חזרה, אל הימים שלפני החלטות הממשלה והכנסת לפנות את רצועת עזה וצפון השומרון, קשה שבעתיים מהדרך קדימה, אל מימוש ההחלטות הללו.
רוב "הכתומים" אינם מציעים דרך שלישית, מהלך שיכול לקדם הסדר שלום עם הפלסטינים , בלי לוותר על שטחים ובלי "לעקור" התנחלויות. מעטים הם אלה שהסרט הכתום שלהם נועד למחות נגד החד-צדדיות של תכנית ההתנתקות. כל בר דעת מבין שבשלב הנוכחי, ימים ספורים לפני שעת השין, ישראלי יכול להיות בעד ההתנתקות או נגדה. אלה שתומכים בחידוש ההידברות עם השכנים הפלסטינים מעדיפים את הצבע הכחול. הם מניחים שהנסיגה מרצועת עזה תחזיר לסדר היום את הנוסחה הישנה - שטחים תמורת שלום. הם מקווים שידה של הרשות הפלסטינית תהיה על העליונה במאבק נגד מתנגדי הפיוס עם ישראל ותצליח להפוך את הרצועה לחבל ארץ שקט ומשגשג.
"הכחולים" שקועים כל-כך במאבק נגד "הכתומים", ומודאגים מהסכנות שטומן סיכולה של תכנית ההתנתקות, עד שדעתם אינה פנויה לנושאים "צדדיים". הם חוששים שהערה ביקורתית כלפי האופן שבו הממשלה מבצעת את ההתנתקות, תתפרש כשיתוף פעולה עם "הכתומים". הם לא מעיזים להציע תיקונים ושיפורים, שמא יואשמו חלילה בניסיון לחבל בתכנית. אנשי תקשורת בכירים מצפים שהשמאל יחבור אל המרכז ואל הימין המתון ויקפיא את השגותיו ממדיניותו הכוללת של ראש הממשלה אריאל שרון בכל הנוגע לשטחים. ואולם, כמו בעניין ההחלטה על תכנית ההתנתקות עצמה, גם מחירם של מעשים ומחדלים המתרחשים בחסותה, עלול להיות כבד מנשוא.
כמו בעקירת שן, גם סיכויי החלמתו של תהליך השלום בעקבות עקירתה של עזה מישראל, תלויים במידה מכרעת בתנאים שבהם נערך הניתוח. בכוחה של ישראל להשפיע על השלכות תכנית ההתנתקות לטווח הארוך; האם היא תהפוך ל"פיילוט" מוצלח, שייתן את האות לניסויים דומים נוספים ואף לתחילת ייצור תהליך שלום של ממש, או שתהיה לחוויה טראומטית, שתחסל את שארית האמון בשלום.
ירי הקסאמים על שדרות מעיד כאלף עדים על הסכנה שהאופטימיות של "הכחולים" ביחס לבוקר שלמחרת ההתנתקות, תפנה את מקומה לייאוש גדול. כל פגז מרגמה שנופל ביישוב ישראלי בנגב הצפוני, הוא אות נוסף לחולשתו של השלטון שאמור להשליט חוק וסדר בשטחים שישראל עומדת לפנות. פינוי המתנחלים וחיילי צה"ל כשלעצמו לא ישנה לטובה את יחסי הכוחות בין הרשות הפלסטינית לבין החמאס והג'יהאד האסלאמי. נהפוך הוא. סקרי דעת הקהל בשטחים מלמדים שרוב הציבור (יותר מ-70 אחוזים) זוקפים את נסיגת ישראל לזכות המאבק המזוין של החמאס בכוחות הכיבוש הישראלי.
ההכרה באינטרס הישראלי לחזק את הכוחות הפרגמטיים בשטחים היא תנאי הכרחי להצלחת הניסוי המכריע בעזה. האלטרנטיבה לאבו-מאזן, כמו האלטרנטיבה לעקירת שן חולה או לעקירת התנחלות מבודדת, היא הידרדרות המצב. לא קשה למצוא סיבות להתלונן על תפקוד יורשו של יאסר ערפאת בתחום השלטת חוק וסדר בשטחים. ואולם, המסקנה המתבקשת מחולשתו אינה זלזול והתעלמות מקשייו של השותף היחיד, אולי האחרון, שנותר לישראל. אם אבו-מאזן לא יצליח להשליט סדר ברצועת עזה, שום פלסטיני לא יעשה זאת במקומו. הסיכוי שהדבר יעלה בידו עומד ביחס ישר להיקף סימני הריבונות שהרשות תקבל בעזה, כולל שליטה בנמלי התעופה והים, וכן במידת הסיוע הביטחוני והכלכלי שהיא תקבל מבחוץ, כולל מישראל.
ואולם, אבו-מאזן לא יספק לישראל ביטחון בעזה, או בכל מקום אחר, אם ממשלתה והקהילה הבין-לאומית לא יבטיחו שעזה-תחילה אינה עזה-סוף. העדר חלופה מדינית אמינה לאופציה הצבאית של החמאס, עלולה לא רק לחזק עוד יותר את מעמדם של קנאי האסלאם ברצועת עזה ולמשוך מתנדבים נוספים לפלוגת התותחנים שלו באזור; ניסיון ישראלי לחמוק מחידוש המשא ומתן על גורל הגדה וירושלים, המשך הקמת הגדר, התחמקות מפינוי מאחזים והמשך בניית ההתנחלויות - כל אחד מהם לחוד וכולם יחד ישמשו "הוכחה" שישראל מבינה רק את שפתו של החמאס - שפת הכוח.
בטווח הנראה לעין, אין לצפות ששרון יוציא את ישראל מכל השטחים, ואף לא מרובם, וגם יחלק את ירושלים ויציע הסדר הוגן לפליטים. נראה שהוא שילם את חובו לאֵלת השלום בכך שהיה לראש הממשלה הראשון שהחליט לעקור מן השורש את שן חוסר הבינה שהוא עצמו גידל ברצועת עזה. חבל שהוא לא ניצל את ההזדמנות הייחודית הזאת כמנוף לשיקום האמון וחידוש ההידברות עם הצד הפלסטיני. בהשאלה מהאמרה הידועה שהטוב מאוד הוא אויבו של הטוב, צריך לקוות שהציבור הישראלי והפלסטיני יבינו שבמקרה של תכנית ההתנקות, המספיק הוא אויבו של המספיק בקושי ושלמרות המכשולים לא יניחו לעוד כל הזדמנות לברוח.