המחלקה לחינוך יהודי-ציוני, חטיבת האופק, תחום ליווי שליחים                                                                         א' באלול תשס"ה, 5 בספטמבר 2005

האם יש דבר כזה "הומור יהודי"?
אם התשובה היא "לא", משמעות הדבר היא שכל-כך הרבה כנסים וספרים נערכו ונכתבו לשווא, שלא לדבר על מומחים רבים בנושא הזה, שפרנסתם תקופח.
ליהודים יש ספרים רבים שאוצרים בתוכם בדיחות יהודיות.
אלתר דרויאנוב קיבץ וכתב את "ספר הבדיחה והחידוד", שהוא לדעתי ספר הבדיחות הטוב ביותר בעולם. דב סדן כתב את "קערת צימוקים" ואת "קערת אגוזים", ועמנואל אולסוונגר קיבץ שני ספרים נפלאים ביידיש: "תפוזים אדומים" ו"צימוקים ושקדים".
אוהבי ההומור היהודי מלקקים את שפתותיהם למקרא הספרים האלה ומפטירים בסיפוק: "אין עוד עם ולשון שיש להם בדיחות טובות כל-כך". ואכן, רוב הבדיחות מתחילות במילים: "שני יהודים נוסעים ברכבת", או "שני בחורי ישיבה", אך מה יקרה אם במקום שני יהודים נכתוב שני איכרים פולנים או שני קנדים? ברוב המקרים זה יעבוד גם ככה.
מתי הבדיחה לא תעבוד? כשההמשך שלה הוא למשל: ישבו ולמדו גמרא. זה ממש לא ילך (וגם אם זה יצחיק, זה יצחיק רק את היהודים). אני לא מכיר שום בדיחה פולנית שמתחילה במילים שני איכרים פולנים ישבו ולמדו גמרא. אבל האם העובדה שזה לא עובד עם הפולנים מצביעה על כך שיש לנו פה "הומור יהודי", או פשוט שמדובר ב"הומור בנושא יהודי"?
ואכן, רוב הבדיחות שנוהגים לכנות אותן "הומור יהודי", אינן אלא בדיחות שעוסקות בהווי היהודי ואין להן מנגנון הייחודי רק להן.
בכלל, קשה לאפיין הומור לאומי על-פי מנגנון טיפוסי.לאנגלים יש אולי הומור "אנגלי" המאופיין ב"אנדרסטייטמנט" שמפעיל מנגנון שחסרה בו שורת מחץ (מה שנקרא פואנטה), ואת ההומור ההונגרי מאפיינות הגזמה ומטפורות ציוריות, אבל לְמה מתכוונים כשאומרים "הומור יהודי"?
קודם כול, ברוב המקרים מתכוונים לבדיחות של יהודי אירופה ואפשר לצמצם עוד: יהודי מזרח אירופה.
בואו ניקח למשל את הבדיחה הזאת:

קצת לפני חג הפסח מצאו מאחורי החצר של המקווה שבעיירה, גופה של ילד. היהודים נתקפו בהלה: "הנה, כעת תתחיל עלילת דם, הגויים יאמרו שהרגנו את הילד כדי להשתמש בדמו לאפיית מצות". כל חברי ועד הקהל התכנסו במרתף של בית המדרש, ישבו שם שעות רבות כשהם מנסים לטכס עצה להתמודד עם הצרות שיבואו.
ואז פתאום, בין מנחה למעריב, פרץ לחדר מוטל השמש וקרא בשמחה: "יהודים! אפשר לצאת ולשמוח! הילד הוא יהודי!"

בעיני רבים זאת הייתה הבדיחה היהודית המושלמת. יש פה הכול: צער, שמחה, עצב, צחוק, עלילת דם, מקווה, בית מדרש, מנחה, מעריב ואפילו שַמָש. נראה אתכם מספרים אותה על עיירה בדרום פרו.

הנה עוד מהקלסיקה היהודית:

"אתמול", מספר חיים לפנחס, "נכנסתי לפריץ. הוא היה במצב רוח איום. כנראה אשתו עצבנה אותו והוא רצה לתת לי שתי סטירות".
"איך אתה יודע שדווקא שתיים הוא רצה לתת לך?", צוחק פנחס.
"מה זאת אומרת 'איך'? לא התבלבלתי וספרתי", משיב חיים.
"אז למה אתה אומר שהוא רצה?" שואל שוב פנחס.
"אתה לא מכיר את הפריץ", אומר חיים, "אם הוא לא רוצה הוא לא נותן..."

שתי הבדיחות האלה ורבות אחרות נודף מהן ריח יהודי בגלל ה"מסכנוּת" או ה"נעבעכיות", כפי שמכונה ביידיש. בשתיהן יש הומור עצמי. היהודי בגולה למד להתמודד עם הסביבה העוינת באמצעות לעג עצמי, כמי שאומר: "אם אני מכניס לעצמי את המכה לפני שהגוי מכניס לי, אז כשאחטוף את המכה ממנו היא תכאב פחות".
זהו, אם כן, הומור של חלשים; הומור שעוזר לחלש נגד החזק או למיעוט נרדף נגד רוב עוין.
כשקמה מדינת ישראל והגלות ייצגה מצב שלילי, נפרדנו אנחנו היהודים הגאים בישראל גם מהגלות וגם מסוג ההומור הזה שנקרא תמיד "הומור יהודי", הומור של חלשים. פה ושם בגולה, בעיקר בארצות הברית, יש יורשים להומור הזה ונושאי הדגל שלו הם דמויות כמו וודי אלן, מל ברוקס וג'קי מייסון. כאן, בישראל, לא מצאנו עדיין תחליף להומור הזה ואנחנו צורכים הומור שאינו שונה כל עיקר מההומור שיש ברוב ארצות המערב.
בפינה זו אביא כל פעם בדיחות בנושאים יהודיים שונים ואספר לכם מעט על הרקע וההווי שבהם נוצרו.


דני קרמן הוא מאייר, סטיריקן ומעצב. אייר למעלה מ 300 ספרים, רובם ספרי ילדים. היה ממייסדי המוסף הסטירי "דבר אחר". כתב ספרי הומור רבים וגם כמה מדריכי נסיעות. ספרו "שעה מלונדון", על אזור הקנטרי באנגליה, יצא לאור בהוצאת מפה.