המחלקה לחינוך יהודי-ציוני, חטיבת האופק, תחום ליווי שליחים                                                     א' באלול תשס"ה, 5 בספטמבר 2005

עמוס עוז הוא כיום הסופר הישראלי המפורסם ביותר בחו"ל. כל ספריו, וגם דברי ההגות שלו, מתורגמים לשפות רבות מיד עם צאתם לאור. המוניטין שלו בחו"ל אף גדול יותר מאשר בארץ; כאן נמתחת עליו ביקורת מצד הזרם הפוסט-מודרניסטי, בטענה שנקודת מבטו אינה חורגת מעבר לציונות האשכנזית, העומדת במרכז הממסד הישראלי. קל מאוד למתוח ביקורת מסוג זה על הרומן האחרון שלו, "סיפור על אהבה וחושך" (כתר 2002), אך עם זאת רבים סבורים שזהו הרומן הטוב ביותר של עוז. זהו ללא ספק רומן קריא מאוד, במיוחד ביחס לספרו הקודם, "אותו הים" (1999), המשלב פרוזה ושירה. הרומן כתוב בעברית מצוינת אך קלה, זורמת ונספגת בקלות. היא מאפשרת שעות ארוכות של הנאה גם למי שאינו נוהג לקרוא יצירות ספרות.

לכאורה, זהו הרומן ה"בלתי-אמנותי" ביותר של עוז: הוא כתוב בצורת תיעוד אוטוביוגרפי והיסטורי, ומבחינה זו הוא דומה ל"פה ושם בארץ-ישראל", המתעד ביקורים של עוז במקומות שונים בארץ. ב"סיפור על אהבה וחושך" עוז מספר בצורה עובדתית על ילדותו, על משפחתו ועל הסביבה שבה גדל. בפירוט רב הוא מתאר את העיר שבה חיו הוריו (כיום אוקראינה אז פולין), ואת העיר שבה הוא עצמו גדל, ירושלים, במיוחד בתקופה שלפני קום המדינה (כאשר עדיין היה יכול לשחק גם עם ילדים ערבים) ובתקופת מלחמת השחרור. עמוס עוז מפגיש את הקורא עם סיפורי חייהם הצבעוניים, העשירים באנֶקדוטות, של בני כמה דורות במשפחתו: עם סבו מצד אביו, אלכסנדר קלוזנר, משורר ורודף נשים גם בזקנותו; עם סבתו שלומית, אישה שהחשיבה עצמה אירופאית מאוד ולכן עורר בה המזרח הארץ-ישראלי פחד וגועל נפש; ובמיוחד עם דודו, אחי-סבו, ההיסטוריון הוגה הדעות וחוקר הספרות הנודע יוסף קלוזנר (1958-1874). עוז מספר בפירוט ובהרחבה גם על משפחת אמו: את אבי-סבו מצד אמו השיאו בגיל בר מצווה לילדה בת שתים עשרה והוא עמד על זכותו לממש את ליל הכלולות מיד לאחר החופה; סבו נמסר בילדותו להיות שוליה של נסיכה רוסייה ולעת זקנותו עבד כעגלון בנמל חיפה. במרכז הספר עומדת דמותם של האב, רודף ההשכלה הבלתי-נלאה שלא זכה להגשים את חלומות הגדולה המפוקפקים שלו, ושל האם הרומנטית ושתי אחיותיה.

מצד אחד, לפנינו מעין סאגה משפחתית אוטוביוגרפית. מצד אחר, זהו רומן היסטורי, המתאר את הציונות המזרח-אירופית בשנות השלושים והארבעים ואת תקומתה של מדינת ישראל. עוז מתאר כאן התרשמויות מפגישותיו הראשונות עם בגין (תיאור נפלא של הופעת בגין כנואם ושל תגובות הקהל) ועם בן-גוריון, שהזמין את עוז הצעיר לשיחה אישית בעקבות רשימה שפרסם, וכן דמויות ידועות מעולם הספרות העברית שאותן הכיר כילד בבית אביו וסבו, כגון טשרניחובסקי ועגנון. לצדן אפשר לפגוש מגוון עשיר של דמויות ידועות פחות של סופרים ומתקני עולם ירושלמים, כמו גם של מייסדי קיבוץ חולדה, שבה חי עוז כ"ילד חוץ" לאחר מות אמו. ספר זה יכול לשמש ספר לימוד נעים לקריאה על ההיסטוריה של הציונות ומלחמת השחרור. אפשר אפילו לומר שבספר הזה יש שני גיבורים ראשיים - הילד עמוס עוז והציונות - והם המעניקים לשלל הפרטים התיעודיים לכידות ועוצמה.

הילד עמוס עוז חי בסביבה ספוגת מאבקים אידאולוגיים המרתקים אותו ומשלהבים את דמיונו. הוא קולט את העובדות והאירועים ההיסטוריים ברגישות ובמקוריות של ילד-אמן המעניקות להם רעננות ואותנטיות ששום היסטוריון אינו מסוגל להן. הוא מספר את ההיסטוריה של הציונות ושל קום המדינה "מלמטה", לא מהמקום של המנהיגים והתאריכים, אלא מהמקום של בני אדם רגילים, אפורים, בעלי חולשות אנושיות מגוחכות ונוגעות ללב, ושל אירועים יומיומיים קטנים. מהמקום הזה מתגלה האנושיות הקטנה, הלא-תמיד מכובדת, המטורפת במידה זו או אחרת, של חלוצי הציונות, אפילו בדמותו של הפרופסור דוקטור יוסף קלוזנר (כך נהג לחתום על מאמריו...), הדוד שמעמדו האקדמי עורר קנאה נואשת באחיו, אביו של עמוס עוז, שלא זכה ליותר ממִשרת ספרן בבית הספרים הלאומי. בתיאורים הללו מתגלים ההומור של הסופר עמוס עוז ויכולתו להתפייס ולהשתעשע עם המציאות הלא-קלה של ילדותו, ואף ללמד את הקורא להתפייס ולהשתעשע עם העולם האנושי בכללו. כאן מתגלה עוז כסופר קלאסי. מוצגת גם נטייתו לעמת את המטורף עם השפוי ולבטא את משיכתו לשניהם, נטייה העוברת כחוט השני לאורך כל יצירתו.

עם זאת, הוגה הדעות עמוס עוז מספר את ההיסטוריה של הציונות "מלמעלה", כפי שהוא רואה ומבין אותה: כמהלך בלתי-נמנע, צודק ביסודו, של המצב היהודי בגולה, וכמאבק ארוך ומייגע שגבה מחיר יקר מאוד, מחיר שיכול להיראות מוגזם ולא-צודק, מבני אדם רבים, יהודים ולא-יהודים. הוא חוזר ומדגים את המצב הטרגי, הפרדוקסלי, של הציונות כשהוא מזכיר שעל קירות עיר הולדתם של הוריו הייתה כתובה הסיסמה "יהודים, לכו לפלשתינה!", ואילו כעת בישראל תובעים הפלסטינים: "יהודים, צאו מפלסטין!" מבט ממעוף ציפור על העולם המרתק והצבעוני של הילד עמוס עוז יגלה תמונה שאינה תצלום מקרי, אלא תמונה המבקשת להמחיש את הזהות הציונית העמוקה, הבלתי-מעורערת, של עמוס עוז ולהנחיל אותה לקורא המתבונן. עמוס עוז מדבר בספר הזה על הציונות מתוך אמונה עמוקה בצדקתה הבסיסית, והוא מפנה את דיבורו לא רק לקוראים ישראלים שאמונתם בציונות נתונה במשבר, אלא גם ליהודים ולא-יהודים שיקראו את הספר בתרגום.

כוחו של הספר טמון גם בנקודה האישית: עמוס עוז, שהוא כיום כבן שישים ושש, נוגע כאן לראשונה בנושא אישי כאוב שלא העז עד כה לגעת בו אלא בעקיפין: התאבדותה של אמו, שהתרחשה כשהיה כבן עשר. למעשה, באירוע הטראומטי הזה מסתיים הספר, המקיף כמעט 600 עמודים, כאילו כל הפרטים שסופרו קודם לכן לא היו אלא הליכה סחור-סחור אל הנקודה המרכזית, הכואבת, החבויה, המודחקת, הנמצאת מעבר לכל ההסברים. ליחסים בין אביו לאמו מגיע עמוס עוז לא כסופר אלא כאדם שנושא פצע לא סגור. כאן נעלם חוש ההומור, נעלמת הביקורתיות השנונה, והליריות המוכרת מיצירותיו הקודמות של עוז חוזרת לשלוט. עמוס עוז מתקשה להאשים את אביו בהתאבדותה של אמו, אף שהעובדות מוכיחות כי היה לו חלק לא קטן במצבה הקשה. תחת זאת הוא מייחס את קשייה לשאת את המציאות לחינוך הרומנטי שספגה בנעוריה, משל הייתה אֶמה בובארי (ברומן של פלובר 'מאדאם בוברי'). ההתייחסות של עוז להתאבדותה של אמו כאילו נבעה מן המשיכה הרומנטית לדמיון ולשיגעון, התייחסות המבוססת על מוסכמות ספרותיות יותר מאשר על המציאות, יכולה להסביר דברים רבים ביצירתו המוקדמת, במיוחד ברומן "מיכאל שלי", שבו הגיבורה, חנה, היא במובן מסוים בת-דמותה של אמו. היא מעידה על התפקיד העצום שממלאת הספרות בעיצוב החשיבה וההבנה בקשר למציאות האישית והציבורית, אפילו אצל אנשים נבונים ומפוכחים מאוד.



חמוטל בר יוסף היא פרופסור לספרות ומשוררת. כתבה ספרי שירה רבים. זכתה בפרס ברנר לספרות על ספר שיריה 'הבראה', שיצא לאור בהוצאת כרמל. בימים אלה פורסם ספרה החדש 'קריאות ושריקות' - קובץ מאמרים.