ראובן, שמעון, יששכר או יהודה,
מיהו המנהיג  הראוי להנהיג את האומה?

אורי שרקי

ספר בראשית מסתיים בסדרה של ברכות, הוראות של אבי האומה יעקב, לבניו מייסדי שבטי ישראל. בפני מפרשי התורה עמדה השאלה: מהי מהות הברכות? מהו המסר הכולל שביקש יעקב אבינו להעביר בשעה שהתחילה ההיסטוריה הלאומית שלנו? 

רבנו יצחק אברבנאל, ששימש בתפקיד שר בממלכות ספרד ופורטוגל ושמשום כך היה בעל רגישות גבוהה לענייני פוליטיקה, משיב שכוונת אבינו יעקב הייתה להגדיר מי מבניו ראוי לקבל לידו את השלטון הפוליטי. הדבר התבקש מאוד נוכח המאבק בין יוסף לאחָיו באחרית ימיו של יעקב, שביסודו עמדה התחרות על השלטון: "וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו: הֲמָלֹך תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ, אִם-מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ?!" (בראשית לז, ח). 

נתבונן מעט בתוכן הברכות: ראובן, בתור בכור, ראוי היה להיות המלך. אבל הוא נדחה משום שהוא "פַּחַז כַּמַּיִם" (בראשית מט, ד), כלומר שפזיזותו עשויה להביא אותו לידי ביצוע מדיניות נמהרה, המבקשת להשיג הישגים מיידיים על חשבון ערכי היסוד של האומה. כבר בשעה שהיה יעקב אבינו זקוק למי שיערוב לו לשלומו של בנימין, בנו הצעיר, הציע ראובן: "אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ" (בראשית מב, לז). כדי להשיג רגיעה מיידית (של יעקב), מוכן המנהיג הפזיז (ראובן) להקריב אינטרסים חיוניים (בניו)! 

לעומתו, שמעון ולוי יודעים להגן כראוי על כבוד האומה, כפי שהוכיחו בשכם, במעשה דינה. הם 'פנאטים דתיים'. אמנם יש צורך בהנהגה שכזאת במצבים קיצוניים בתולדות האומה, כגון במעשה העגל, שבו קרא משה: "מִי לַה' אֵלָי. וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כָּל-בְּנֵי לֵוִי" (שמות לב, כו), או במעשה פינחס, או יהודית, או מתתיהו החשמונאי, אבל אי-אפשר שתהיה זו הנהגה קבועה בממלכה. 

במיוחד מסוכנים הם שמעון ולוי כשהם מרוכזים בינם לבין עצמם: "בְּסֹדָם [כשהם מסתודדים] אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי", אומר יעקב אבינו. הפתרון עבורם הוא לפזר אותם בין אחיהם: "אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב, וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל" (מט, ז), ואז הם לברכה: "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל" (דברים לג, י). 

זבולון הוא איש העולם הגדול, בעל אופקים רחבים, ועוסק בסחר בינלאומי: "וְהוּא לְחוֹף אֳנִיֹּת" (מט, יג). אך כאן טמונה הסכנה, שהוא יחוש מחויבות גדולה יותר לקהילה האזורית מאשר לעמו. 'הפיתוח האזורי' חשוב בעיניו יותר מטובת אומתו. 

יששכר, "חֲמֹר גָּרֶם", התלמיד-חכם שבחבורה, נפסל מן השלטון למרות חוכמתו. דווקא אהבת לימוד התורה עשויה ליטול ממנו את החוש המדיני הבריא, ולגרום לו שיעדיף את העדר העצמאות: "וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב, וְאֶת-הָאָרֶץ כִּי נָעֵמָה, וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל, וַיְהִי לְמַס-עֹבֵד" (מט, טו). עדיף בעיניו שענייני המדינה יופקדו בידי שלטון זר, כדי להשיג את השלווה הנפשית הדרושה ללימוד העיוני. 

דן מוכן להילחם כדי להשיג את השחרור מעול זרים, אבל הוא מוכשר דווקא למלחמת גֵרילה: "נָחָשׁ עֲלֵי-דֶּרֶךְ, שְׁפִיפֹן עֲלֵי-אֹרַח, הַנֹּשֵׁךְ עִקְּבֵי סוּס" (מט, יז) – לוחמה הראויה לימים שבהם נלחם העם להשגת עצמאותו, אך אינה יעילה ברגע שצריך לצאת מהמחתרת. 

לעומתו, גד יודע לארגן צבא מסודר: "גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ", אבל הוא עשוי להצמיח מנהיגות הרואה הכול מתוך מבט של איש צבא בלבד; לכן, גם אם הוא יודע לכבוש, עשוי הוא בבוא הזמן לסגת מסיבות אסטרטגיות: "וְהוּא יָגֻד עָקֵב" (מט, יט). הוא יכול להיות שר צבא, אך לא ראש ממשלה. 

כמו-כן אָשֵׁר, ש"שְׁמֵנָה לַחְמוֹ" (מט, כ), יכול להיות שר כלכלי, ונפתלי "הַנֹּתֵן אִמְרֵי-שָׁפֶר" (מט, כא), יכול להיות שר התרבות, אך אי-אפשר להפקיד בידם את ניהול המדינה. 

מועמד טוב יותר הוא לכאורה יוסף, בעל הניסיון העשיר בתור ראש ממשלת מצרים, המושל באחיו, והצדיק מכולם. אלא שמפני מעלתו הייחודית הוא "נְזִיר אֶחָיו" (מט, כו), נבדל מהם ואינו מושך את אהדתם: "וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים" (מט, כג). 

בנימין, שלא כיוסף, היה דווקא הגורם המלכד בין האחים, זה שאיחד מחדש את המשפחה. תכונה זו, הדרושה כל-כך למנהיג, עומדת לו בשעה שיש להקים את המלכות בישראל, כבימי שאול, או בשעת שקיעת האומה בגלותה, כשצריך לִכְנוֹס את כל היהודים בימי אסתר (עי' אסתר ד, טז). אך כישרון זה מתגלה בראשית המהלך ההיסטורי או באחריתו: "בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד, וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל" (מט, כז), ולא ברצף ההיסטורי. 

אם כן, כל אלה אינם ראויים למלכות על-אף מעלותיהם. רק יהודה ראוי ליטול את שבט ההנהגה בידו: "לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה" (מט, י). הסיבות לכך הן שלוש. האחת, יכולתו למשוך את אהדת כל חלקי האומה: "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אָחֶיךָ...יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ" (מט, ח). כמו-כן, יכולתו להכניע את האויב עומדת לזכותו: "יָדְךָ בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ" (שם). אבל הסוד העיקרי להצלחתו הוא סבלנותו הפוליטית: "גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה" (מט, ט). בתחילה גור, ולבסוף אריה. הידיעה ש"גאולתן של ישראל באה קימעָא קימעָא" (ירושלמי ברכות א, א), היא המקנה לו את העוצמה המנהיגותית, משום שאין הוא נבהל מלחץ השעה או מנפילות זמניות. הוא נשאר נאמן למטרותיו הנצחיות, ומתמודד עם קשיי המציאות. 
מתוך המהלך מגור לאריה, מקטנוּת לגדלוּת, הוא מגיע בסופו של תהליך ל"כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ" (מט, ט). הלביא הוא אריה גדול עוד יותר, שאי-אפשר להזיזו ממקומו.
הסבלנות היא יסוד היציבות השלטונית. 

נוסיף שראויים דבריו הנפלאים של הרמב"ם על אופיו של מלך ישראל (מלכים ב, ו) לעמוד מול עיני המנהיג תמיד:
"כדרך שחָלק לו הכתוב הכבוד הגדול, וחייב הכל בכבודו, כך ציוָה להיות לִבו בקִרבּו שָׁפֵל... ולא ינהוג גסות לב בישראל... ויהיה חונֵן ומרחם לקטנָם ולגדולָם, ויֵצא ויבוא בחֶפציהם ובטובתם, ויָחוס על כְּבוד קטן שבקטניהם. וכשמדבֵּר אל כל הקהל בלשון רבים ידבר רכּוֹת... לעולם יתנהג בענוָה יתֵרה... ויסבול טִרחָם ומשָּׂאָם ותלונותָם וקִצפָּם כאשר יִשׂא אומֵן את היונֵק". 

הרב אוּרי שֶרְקי נולד באלג'יריה בשנת 1959, עבר עם משפחתו לכמה שנים לצרפת, ועלה לארץ בשנת 1972. למד אצל הרב צבי יהודה הכהן קוק ב'מרכז הרב' ואצל הרב יהודה ליאון אשכנזי. הוסמך לרבנות ומשמש רבה של קהילת 'בית יהודה' בקרית משה, ירושלים. כמו-כן, הרב שרקי עומד בראש המחלקה הישראלית במכון מאיר ומרצה ליהדות בטכניון.