טומיסלאב למפל (היום טומי לפיד)

ההיסטוריה מאחורי השמות: דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, בנימין נתניהו, אריאל שרון, שמעון פרס, לימור לבנת ואחרים.

מאז ראשית המפעל הציוני, מילאו שמות המשפחה תפקיד מרכזי בעיצוב התודעה הלאומית והתדמית הציבורית של התנועה, מנהיגיה ובניה.

דוד גרין היה לדוד בן-גוריון, יצחק שמשילביץ – ליצחק בן-צבי. היהודי הגלותי מפַנה את מקומו ליהודי החדש, התוקע יתד במולדתו ההיסטורית ומשתרש בה, ואליעזר פרלמן עמל על חידוש השפה לאחר ששינה את שמו לאליעזר בן-יהודה. בראשית ימי המדינה נדרשו קציני צה"ל ונציגי המדינה שיצאו לחו"ל 'לעברֵת' את שם משפחתם. בדור הראשון למדינה הייתה התופעה רחבה מאוד והופעל לחץ ארגוני ברור לעִברות שמות המשפחה הרשמיים. דרכי העִברות היו שונות ומגוונות. לעתים תורגמה משמעות, אם בתרגום מילולי מלא ואם בהעתקה חלקית של המשמעות המקורית, לעתים ניתנה העדפה לשימור צלילים, ולא פעם נבחר שם בעל צליל שורשי ללא קשר לשם המקורי.

עם חלוף השנים חלו שינויים ביחס לדרישה לעברת שמות משפחה, והסתמנה תופעה של עִברות ולאחר מכן שיבה לשם המקור, למשל עם תום שליחות בחו"ל או בסיום תפקיד רשמי. יש לציין כי בראשית ימי הציונות, ובעיקר בימיה הראשונים של המדינה, רווחה אף תופעה של החלפת שמות פרטיים של עולים חדשים.

אני מרשה לעצמי לשער שהיום עולים כבר אינם נדרשים לעברת את שמות המשפחה שלהם, שכן הגאווה האתנית היא יסוד חדש ובולט בישראליות.

במקרה אחד הייתה הכנסֶת זירה חיה לדרמה סביב שם משפחה אתיופי, כאשר חבר הכנסת לשעבר אָדיסוֹ מסלה קָבַל ברמה על היחס שקיבל ממפלגת העבודה, ואז גם התברר ששם משפחתו אינו Masala אלא Msale. עד מהרה נשמעו קולות רבים בציבוריות שהכו על חטא שיבוש השם, כסמל לבעיות הקליטה של מסלה עצמו ושל העדה האתיופית כולה.

תקופת בחירות היא הזדמנות מתאימה להציץ אל תוך קרביה של החברה הישראלית. זמן שבו הכול לוהט, יצרי ומוחצן, הוא זמן של חשיפה. זמן הבחירות הוא הזמן שבו השמות מציפים את הרחובות ותוקפים את תודעת הציבור. סיסמאות, תשדירים, כרזות, נאומים, פרשנויות ומאמרים – כולם מלאים בשמות הפוליטיקאים.

וכך, לקראת בחירות 2006, מציגה גלריית שמות המשפחה של הפוליטיקאים הישראלים ערב רב של אפשרויות שמגלות לא מעט ממה שעבר על החברה הישראלית מאז הקמת המדינה. בעוד ראש הממשלה אריאל שרון, אחרון לוחמי תש"ח בעמדה ציבורית-לאומית בולטת, שוכב בבית החולים 'הדסה', יש מקום להזכיר שהוא נולד אריאל שיינרמן. עם עלותו לגדולה בשורות צה"ל, כשצד את עינו של בן-גוריון כקצין צעיר ונועז, עִברת שיינרמן את שמו כנדרש, בחר לשמר את הצלילים העיקריים של שם משפחתו המקורי, והיה לשרון. יריבו הגדול בשנים האחרונות, בנימין נתניהו, בנו של ההיסטוריון בן-ציון נתניהו, נולד מליקובסקי. אלא שאחיו של בנימין, יהונתן, עלה לגדולה בצבא ובדרך עִברת את שם משפחתו ל'נתניהו', כפי שהיה מקובל בשנות השישים. כשיוני נתניהו נהרג במבצע 'אנטבה' בשנת 1976, אימצה המשפחה את שם משפחתו והפכה כולה ל'נתניהו', עוד בטרם ידע בנימין מליקובסקי שהוא עתיד להפוך לדיפלומט ואיש ציבור. הדמות הנצחית בציבוריות הישראלית, שמעון פרס, נולד שמעון פרסקי, ועִברת את שמו כמצוות מורו ורבו, דוד בן-גוריון. פרסקי נקט גישה מתוחכמת. לאחר טיול מיתולוגי ונועז ברחבי הנגב, החליט לאמץ את שמו של עוף טורף מדבָּרי ידוע: פרס. העובדה שהדבר דרש ממנו לשמוט את הסיומת הסלאבית משמו המקורי בוודאי תרמה להחלטה לאמץ דווקא את השם "פרס". בימים ההם שמעון פרס בוודאי לא חשב שהוא יהיה שר חוץ וראש ממשלה, וששמו יעלה תמיהה בארצות דוברות ספרדית, שכן שם המשפחה Pérez הוא שם ספרדי עתיק ונפוץ מאוד, ואילו שמעון פרסקי כל שורשיו במזרח אירופה. גם טומיסלאב למפל, יליד העיר נוביסאד ביוגוסלביה, עִברת את שמו. לאחר ששימר צלילים משמותיו המקוריים הוא מוּכר כיום כיוסף לפיד, כשכינויו 'טומי' נשמר כפי שהיה.

המערכת הפוליטית ערב בחירות 2006 עמוסה אישים ששמות המשפחה שלהם עבריים בתכלית או לפחות בעלי מבנה וצליל עבריים: לימור לבנת, אלי ישי, אפי איתם, זבולון אורלב, זהבה גלאון, שאול מופז, עמיר פרץ ואחרים; אלא שרובם זכו לשמותיהם העבריים מתוקף עִברות. גם חיפוש נמרץ אינו מבטיח לסקרן שיעלה בידו לגלות את שם המשפחה המקורי. במקרה כמו של אוֹרלֵב, אפשר לשער מקור אשכנזי כגון הֶרְצלִיכְט, שם משפחה אפשרי המכיל 'לב' ו''אור' בגרמנית. חלקם קיבלו את השמות המעוברתים מהוריהם. לימור לבנת היא דוגמה מובהקת לכך: היא בִּתם של איש 'חירות' הוותיק עזריאל (עוזי) לבנת ושל הזמרת הידועה שולמית לבנת. לימור לבנת, ילידת 1950, שמרה על שם משפחתה לאחר נישואיה.

אלא שהמציאות הישראלית המשתנה משתקפת גם בריבוי השמות הלא-עבריים בקרב המתמודדים בבחירות 2006. דוגמה מובהקת לכך היא העיתונאית שלי יחימוביץ', שהתפרסמה בציבור בשמה הלא-מעוברת ולכן אין להניח שתעברת אותו עם מַעברה למעמד של אשת ציבור ונבחרת-עם. כיום מקובל ולגיטימי בישראל לשאת שם זר, ולא צפוי שום לחץ על יחימוביץ' לעברת את שמה. דוגמת ביניים היא ההיסטוריה של שמות המשפחה של איש מפלגת העבודה אופיר פינס. בשלב מסוים עִברת פינס את שם משפחתו לפז, לאחר זמן הדביק את פז לפינס והיה אופיר פז-פינס, וכעת שב לשמו המקורי.

בד בבד מתמודדים לכנסת גם אחמד טיבי ועזמי בשארה, עבד-אל-מלכ דהאמשה וטאלב א-סאנע. הם בוודאי לא העלו על דעתם לעברת את שמותיהם, וגם לא לשנותם בכל דרך אחרת. בחברה הערבית המסורתית, שבה אין שמות משפחה כלל, השם מבטא השתייכות משפחתית, חמולתית, עדתית ושבטית. שם המשפחה מעיד גם על מוצָא ועל קשרים לדמויות היסטוריות, למקומות ולאירועים. כך בדיוק פעלו שמות המשפחה שיהודים אימצו להם משלהי ימי הביניים, בעיקר במצוות השלטונות הלא-יהודיים. במובן הזה, דעיכת התחושה שיש צורך לעברת את שמות המשפחה המקוריים שלנו היא חלק מתהליך התפכחות העובר על החברה הישראלית ביחס לעצמה. איננו יהודים חדשים בלבד. אנו מחוברים בשלל דרכים גם למוצָא, לעבר ולזהות אבותינו בגולה. כל אלה הם חלק מאִתנו, וכך גם שם המשפחה.

במאמר מקיף על עִברות שמות המשפחה בארץ-ישראל, פרופ' גדעון טורי מביא דוגמה מעולם הספרות: [http://www.tau.ac.il/~toury/works/shemot.htm].

יורם מלצר הוא סופר, מתרגם ובעל טור במוסף ספרות ותרבות של 'הארץ'. פרסם סיפורים קצרים, מסות, רשימות ביקורת ותרגומי שירה ופרוזה בכתבי עת ובמוספים ספרותיים. ספרו "פלה - אל בשר ודם" על גדול הכדורגלנים הברזילאי, יצא לאור בהוצאת מפה.