המדרש מספר כי בשעה שהעמיד למול האדם את כל העולם, אמר לו הבורא: "ראה מעשי כמה יפין ומתוקנין הן, תן דעתך שלא תקלקל את עולמי". ומאז האדם רק מקלקל ומקלקל: הוא גודע עצים ואינו נוטע; מזהם מים ואינו מתפיל; הטכנולוגיה צועדת קדימה, והעולם - אחורה.

זיהום האוויר ומקורות המים, חיסול שטחי טבע ועצים, דלדול משאבי הטבע והפחד מ'סוף העולם' אינם זרים לציבור החרדי. את הדאגה הגלובלית לעתיד העולם מעדיפים החרדים להשאיר למנהיג העולם, ואנו "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמים". אך האדם הדתי מחויב ביותר על כל פגיעה הן רוחנית והן חומרית בסביבה, המקלקלת את הבריאה שאותה נתן לנו הבורא על-מנת לשמרה. אפשר לומר שההלכה היהודית היא האיגוד העולמי הראשון של איכות הסביבה. כאלפיים שנה לפני שמישהו חשב בכלל על הנושא, נכתב במסכת 'בבא בתרא' שבמשנה: "מרחיקין את האילן מן העיר 25 אמה", ופירשו בתלמוד ש"נוי לעיר שיש מרחב פנוי לפניה". עוד לפני שבתי המשפט, המשרד לאיכות הסביבה ובית המחוקקים דנו בהפרעות שנגרמות מרעש, דנו בני הישיבה בסוגיות בפרק 'לא יחפור', העוסקות בדיוק בנושאים אלו.

כדאי שראשי הארגונים הסביבתיים ייתנו דעתם על כך שההלכה היהודית כבר קבעה כללים נחרצים איפה וכיצד ניתן להקים מפעלים שעלולים להזיק לסביבה, מתי מותר להקים עסק ליד בתי מגורים כשמידת הרעש פוגעת בשכנים, ועוד כהנה וכהנה. גם הפן הדתי של השמירה על החי חורג מ'צער בעלי חיים' הנדון בכמה מקומות בש"ס. כך למשל, צריכים אנו להודות לכלבים שלא חרצו לשונם כשיצאנו ממצריים ומצווים לקחת דוגמה מהחתול ומהנמלה, שהם כמורי דרך לאדם כיצד להיות צנוע וחרוץ.

קחו למשל את ט"ו בשבט. לראש השנה לאילן, זמן לבלוב ופריחת הפרי, תיקנו חכמינו ברכה מיוחדת (הנאמרת ברוב העולם בחודש ניסן): "ברוך שלא חיסר בעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות ליהנות בהם בני אדם".

אז נכון, חלק מהאזורים החרדיים הישנים בישראל אינם מופת של יופי ושמירה על הסביבה, אך זאת משום שאחרי השואה האיומה עיקר מגמתם של גדולי הדור הייתה החזרת העם היהודי אל ייעודו - הקמת הקהילות המפוארות שנכחדו והשבת לימוד התורה אל העם. אולם בקהילות הצעירות יש התפתחות רבה בנושאי הסביבה ו'כוכבי יופי' רבים ניתנו לעמנואל, לביתר וליישובים אחרים. יש לזכור כי תקנון מייסדי פתח תקווה ומאה שערים, מלפני מאה ועשרים שנה, היה משובץ בנושאים אקולוגיים רבים ונראה כתקנון של קהילה סביבתית עכשווית.

עם זאת, איכותו של מקום לציבור החרדי נמדדת דבר ראשון בסביבה רוחנית ראויה. זוג צעיר המחפש בית יבחן בראש ובראשונה את חברי הקהילה שסביבו - האם הם מתאימים לעלייה רוחנית - ורק לאחר מכן יחפש נוף וגינות. כראש הארגון הארצי 'חרדים לסביבה', שאותו הקמנו לפני שנתיים בפתח תקווה במטרה לתקן עוולות סביבתיות בשכונתנו, אני מנסה להנחיל לציבור שממנו אני בא ברחבי הארץ כי 'צדק סביבתי' יכול להיות גם מנת חלקם של החרדים.

נכון, החינוך הוא בראש מעיינינו ועל כך גאוותנו, אך לא נסכים, למשל, להשתלטות הפרסומות אשר להן אנו חשופים בסביבה הפתוחה. אותם 'פריקים ירוקים', הנקראים 'מכסחי הפרסומות', יוכלו למצוא בנו שותפים לרעיון הזה שחברות הפרסום לא יוכלו לשלוט על כל פינה, ולו רק מהטעם הדתי של "ולא ייראה... ערוות דבר". איכותה של הסביבה בציבוריות החרדית משלבת את הפיזי והרוחני וכבר עמד על כך רבי יעקב עמדין (היעב"ץ) באומרו: "החושש על נקיות נשמתו, חושש אף על נקיות גופו".

מה הדבר החשוב ביותר בחיים של האדם? אפשר להשתמש בתשובה ההודית הרגילה: גם זה וגם זה, לא זה ולא זה. זאת אומרת כמעט הכול. או כמעט אין שום דבר שהוא באמת הכי חשוב. או כמו שאומרת הדודה האנגלייה שלי, שהלכה לעולמה לפני כמה שנים: כל הדברים האלו שלא צריך ושאי-אפשר בלעדיהם.

העולם היה לפנינו ויהיה אחרינו. או שלא. שיגעון הסביבה הוא שיגעון פרטי שלנו - של בני האדם. הוא לא ממש חשוב לכולם. אפשר לחיות על אי בטון אפור מואר בניאון, עם כבישים מהירים, שדות תעופה, קניונים, פרסומות חוּצות אגרסיביות, והכול נמצא כבר בתוך המחשב או הטלפון הסלולרי בשבב. ואפשר לחיות במקום שיש בו בית עם תקרה גבוהה (כדי שלא יהיה חם בקיץ הים-תיכוני), עם קירות שיבודדו את החום והקור, עם חלונות גדולים (כדי שייכנס האור הנפלא שיש כאן רוב השנה), ולזכור שכל חלון בבית הוא מסגרת לתמונה שאנחנו רואים, ושהילדים שלנו רואים, ולכן כדאי שהנוף ממנו (והבית שממול) יהיו שווים.

אלו כמובן לא דברים חשובים. אפשר לחיות בלעדיהם. רובנו חיים בבלוקים, מדליקים חשמל, מזגן, מחשב וצוללים פנימה. אין לסביבה שום חשיבות במובן הפשוט של הישרדות העולם האנושי. כל הדברים האלו שלא צריך אותם ושאי-אפשר בלעדיהם. אי-אפשר? להאמין לזקנה שמתה? שנולדה בתחילת המאה ה-20? רומנטיקנית אידאליסטית? אחות של אבא שלי, שאף פעם לא היה לו רישיון נהיגה והיה הולך ממקום למקום וחופר עתיקות כדי לראות איך הייתה החקלאות לפני 2,000 שנה ואיך נראתה הסביבה האנושית? שקרא ספרים ואמר שאין דבר שמותר לך לא לדעת?

הטרסות הקדומות והמעיינות של הרי ירושלים הם תבנית נוף הולדתי. כל האזור שעל-פי התכניות הגרנדיוזיות יהפוך לעיר שיכונים מכוערת בין הסטף לבית שמש. הפחד הדמוגרפי האנושי של היהודים מפני עליית הרוב הערבי בירושלים יהפוך את המעיינות הקטנים, את הטרסות הקדומות ואת חלקות ההר לבתים מנוכרים וקרים שייבנו בידי קבלנים שיזכו במכרזים שפוליטיקאים זריזים סידרו להם. אין חשיבות לסביבה. זה לא משנה כלום. מה חשוב מעיין כשעתיד העם היהודי וריבונותו מונחים על כף המאזניים? לטבול ערום ביום קיץ חם בבריכת מעיין. לשכב בין המחטים ולהתחבא עם מישהו, עם מישהי, בסבך ולדעת שככה היה תמיד. אין לזה שום חשיבות בכלל. יותר נוח במיטה.

למה כל-כך חשוב לי להחזיר את חוף הים ליפו? בשביל מי? בשביל הטבע? בשביל העולם? לָעולם לא איכפת. הוא שווה נפש במובן השפינוזי, שכל העולם הוא נפש ואלוהים. וגם בנו יש קצת מהנפש הזאת. תיקון העולם הוא בעצם סוג של תיקון עצמי. זו כמובן שטות מוחלטת. מה איכפת לי שתושבי יפו, יהודים וערבים, יתמלאו בגאווה בעיר העתיקה ביותר בים התיכון? בנמל הנפלא שלה שכמה שמנסים להרוג אותו לא מצליחים, ובעזרת השם נצליח לשכנע את המועצה הארצית לתכנון ובנייה, שכיכר ים פתוחה לכולנו בחלק הדרומי של הנמל, זה שמינהל מקרקעי ישראל רוצה למכור ליזמים, חשובה יותר? אין לנו סיכוי. ויותר חשוב - אין לנו כסף. פקידים לא יודעים למדוד את הדברים האלו שאין להם חשיבות ושאי-אפשר בלעדיהם.

אז במה אני כן מאמין? בכלום. אני לא מאמין. אבל יש לי כבוד לעולם הישן, להיסטוריה הטבעית של העולם שאנחנו חלק ממנה, ויש לי רצון קטן שיום אחד כשאלך במקום מהמקומות שאני אוהב בארץ הזאת אוכל להסתכל על סלע ולדעת שמאחוריו התחבאתי עם מישהי והילדה שלי תסתכל על המבט שלי ותחייך. ואני לא רוצה שאף אחד יזיז לי אותו ויבנה שם קניון או כביש או יעביר קו של מתח גבוה. כי הסביבה, כמו אהבה, או הזיכרון, אין להם משמעות בעולם החומרי-כלכלי, אי-אפשר למדוד אותם במשקל ולכן אני, כמו הדמויות המגוחכות של סרוונטס, רץ להגן על כל הדברים האלו, שאין להם שום חשיבות ושאי-אפשר בלעדיהם.