אני ומשפחתי

עוד על הקהילה היהודית באיסטנבול

עם הגעתי לטורקיה, תוך חבלי קליטה קשים (השפה והמנטליות היו זרות לנו לחלוטין), יצאתי בעצמי למסע היכרות עם העיר, עם מוסדותיה היהודיים ועם אנשי המפתח בה.

מכל המפגשים יצאתי עם ההכרה המפתיעה שהקהילה היהודית בטורקיה אינה מכירה את הסוכנות היהודית ואת פועלה, אינה מכירה קהילות אחרות, ונמצאת במעין בידוד הנובע מעצם החיים בארץ מוסלמית.

במסע זה גם למדתי את המילים הראשונות שלי בטורקית: Yavash-Yavash, שפירושן "לאט-לאט", או בתרגום חופשי: "מה בוער?!". בלי להבין את משמעות המושג הזה, אי-אפשר לשרוד בטורקיה.

הפיגוע בנובמבר 2003

יום 15.11.03 התחיל כמו שבת רגילה לכל דבר. התכוננתי לצאת לטקס בר-מצווה בבית הכנסת נוה-שלום ולקחת עמי את בני הקטן, שכן בעלי ובני הגדול שהו באותו זמן בביקור קצר בישראל. ההתארגנות ארכה זמן רב מהמשוער, מאחר שנאלצתי לחתֵל את בני ולהחליף לו בגדים מספר פעמים. כשהייתי כבר ליד הדלת, מוכנה ליציאה, צלצל הטלפון: "יפעת, מדברים מחדר הביטחון בקונסוליה, אל תצאי מהבית! כרגע היו שני פיגועים בבתי הכנסת, חכי להוראות". ואז התחיל הבלגן. מיד התקשרתי לחניכיי בבית הכנסת, שהגיעו גם הם לטקס הבר-מצווה, וקיבלתי דיווח ממקור ראשון, בזמן אמת. הטלפונים בבית לא הפסיקו לצלצל – מהסוכנות היהודית, ממשרד החוץ, מכל רשתות הרדיו והטלוויזיה, ובו-בזמן ניסיתי לאסוף מידע ותוך כדי כך להעסיק את בני ולהיענות לצרכיו. השאר כבר ידוע לכולם – פיגועים שהתרחשו בו-זמנית בשני בתי הכנסת המרכזיים, 5 הרוגים יהודים, 12 הרוגים טורקים, מאות פצועים, וקהילה בהלם.

אירוע זה הכתיב למעשה את כל שליחותי. כל התכניות שעמן הגעתי וכל מה שלמדתי להכיר בקהילה – צרכיה, המבנה הארגוני שלה ותפקודה היומיומי – השתנו באותו רגע.

ברמה האישית, מאז אותו אירוע לעולם איני מתעצבנת כשילדיי מעכבים אותי ביציאה מהבית – כנראה לכל דבר יש סיבה.

160 צעירים מגיעים לישראל

איסטנבול

לאחר ששככו הרוחות וחלפה תקופת האבל, התמקדתי בהחזרת הקהילה לפעילות. הקהילה, על כל מוסדותיה, נכנסה כאמור למצב של שיתוק. כל בתי הכנסת היו סגורים במשך חודשים רבים, כל מועדוני הנוער וכל מוסדות הקהילה נסגרו, ולא התקיימה כל פעילות. ביתי הפך מקום מפגש לכל מדריכי המועדונים ובו תכנַנו יחדיו את העתיד. כך אִרגַנו פעילות לחג החנוכה, תכניות לט"ו בשבט, מסיבה גדולה בשיתוף כל מועדוני הנוער בפורים, סמינר מדריכים ועוד. גולת הכותרת של הפעילות באותה שנה הייתה העובדה שהצלחנו לשלוח בקיץ, לראשונה לאחר ארבע שנים שבהן לא הגיעו צעירים טורקים לישראל – 160 (!) צעירים לסיור בן שבועיים בארץ, במסגרת "החוויה הישראלית" ותנועת "עליה".

את שליחותי אני מחלקת לשלוש תקופות עיקריות:

התקופה הראשונה: הישרדות, החזרת הקהילה ממצב של טראומה לתפקוד שוטף.

התקופה השנייה: בניית משלחת סוכנות חזקה באיסטנבול בעלת תכנית עבודה מסודרת.

התקופה השלישית: מיצוב הסוכנות – על שליחיה ותכניה – כגוף אהוד ומקובל בקהילה וכחלק בלתי-נפרד ממנה.

תאריכון האירועים שלי

קשה לי להצביע בבירור על הפרויקט המרגש ביותר, על החוויה המספקת ביותר או על ההישג הברור ביותר, שכן קצב העבודה במהלך השליחות הוא כה מסחרר, עד כי נדמה שמאז שהגעתי עבר יום אחד ארוך.

* שמחתי כשהניסיון להקים בטורקיה WUJS  עלה יפה.

* התמלאתי גאווה כשהגעתי לישראל שנה אחר שנה עם מאות צעירים וסטודנטים במסגרת סיורים ותכניות של הסוכנות.

* בכיתי כשעמדתי באושוויץ במצעד החיים עם הקבוצה הראשונה בתולדות קהילת טורקיה.

* חשתי סיפוק עמוק והקלה גדולה כשהסוכנות היהודית, על הנהלתה ומחלקותיה, הבינה את צורכי הקהילה ועזרה להקים בטורקיה משלחת חינוכית של שליחים צעירים ושליחים מורים. העבודה בשנה השנייה ובשנה השלישית עם צוות השליחים הייתה חוויה נפלאה.

* הרגשתי התקדמות כשגדל מספר העולים הצעירים מתוך כלל העולים, אך גם הבנתי עד כמה רבה העבודה.

* יצאתי במחול עם להקת הרקדנים הראשונה מטורקיה שהשתתפה בפסטיבל כרמיאל. זה היה מופע מול מאות אלפי צופים (כולל 250 צעירים טורקים שהגיעו במסגרת תכניות הקיץ), ששודר בשידור חי בטלוויזיה הישראלית – פרויקט מדהים ביוזמתה של שליחתנו הצעירה סיוון מלכה ובהפקה משולבת של הסוכנות והקהילה.

* חשתי כי הצלחנו לחדור לקהל המקומי כשיריד ההשכלה הפך למסורת שנתית בקרב הנהגת הקהילה ומוסדות החינוך שלה.

* לפני שלושה שבועות, בחג החנוכה, קיבלתי לראשונה את התחושה הברורה, האישור הקטן שמחפש כל שליח – הכרה מהקהילה. במסגרת הפרויקט של הסוכנות "כל אחד הוא אור קטן...",עמדתי בבית הכנסת נוה-שלום (שנפגע בפיגוע) מול 1,500 יהודים מטורקיה שהגיעו לחגוג את חג החנוכה במסגרת פעילות של הסוכנות, ובירכתי קהילות יהודיות מכל העולם בשידור ישיר. 

להיות חלוצה בימינו

נפלה בידי זכות גדולה לשרת במקום שבו המושג 'שליחות' מתאר בדיוק את מהות העבודה. כל יום אני מרגישה כחלוצה הבאה לייסד, ליזום ולהוציא לפועל עוד פרויקט חדש, סמינר או סיור,  ההופכים לאחר הצלחתם לחלק ממרקם החינוך הקהילתי, בתקווה שיהפכו למסורת מובנית.

אני זוכה להכיר אנשים נפלאים הן בסוכנות והן בקהילה. החוויות, ההתמודדויות, החברים החדשים, העשרת המשפחה בהוויה יהודית, הטיולים וההיכרות עם עולם חדש – כל אלה מביאים אותי למסקנה שככל שמתמסרים לשליחות ומשקיעים בה, מקבלים ממנה יותר.

תודה לבעלי היקר ולבניי, שתומכים בי לאורך כל הדרך ונותנים לי את כוחות הנפש להמשיך ולהשקיע במלוא המרץ; לצוות השליחים סיון וארז מלכה, אילן ושושנה בן ארי; לצוות המשרד המסור זלי מאיה וז'נין סוסיאל, ולכל עובדי הסוכנות היהודית והשליחים שעמם עבדתי ואני עדיין עובדת לאורך השליחות.

מי שמעוניין מוזמן לכתוב אליי לכתובת הדוא"ל: Ifatm@superonline.com.

אסיים בברכת Gule Gule,

להתראות בישראל...

יפעת מורד – שליחת עלייה וחינוך

נציגת משלחת הסוכנות באיסטנבול