ט"ו בשבט, או כמו שנקרא בגלות 'חֲמישוֹסוֹר' בשבט, היה אצל יהודי מזרח אירופה חג שונה לגמרי מזה שאנחנו חוגגים במדינתנו הגאה.

שום יהודי לא היה מעלה בדעתו לטעת עצים בגלות ולהסתכן בכך שהמשיח יבוא, ואת הפירות יאכלו כבר הגויים.

בכלל, הקשר בין יהודי לעץ הוא לא משהו שיש לכתוב עליו הביתה. עצים רבים יוצרים בסופו של דבר יער, והיער הוא מקום מסתור לגזלנים, לא עלינו, ולכל מיני צרות אחרות.

פעם אמרו אַברֵכים למֶנדֶל, שהיה ידוע כמלשין וכמשתף פעולה: "שמענו שאתמול חטפת מכות-רצח ביער".

"נו..." ענה מנדל, "גם כן יער... שניים-שלושה עצים...".

גם כשהיהודי רואה עץ, הוא אינו מבזבז את זמנו להרהר או לומר "מה נאה אילן זה". הוא עסוק בניסיון לפתור את בעיותיו הכלכליות.

שני יהודים יושבים על ספסל בפארק. אחד מהם מצביע על עץ גדול ואומר לחברו: "הלוואי שיהיו לי אלף דינרים כנגד כל עלה שעל עץ זה".

"וואו", מתלהב השני, "זהו הון עתֵק", הוא אומר בתימהון, "ואם תתגשם משאלתך, תוכל לתת לי שוֹויָים של עשרה עלים?" "מה נטפלת אליי? לך ובקש לעצמך!"

יהודי שמכבד את עצמו ואת הסיכוי שלו לשרוד, מתרחק מכל עיסוק שקשור לעצים, לחקלאות או לאדמה.

"מה נשמע במשפחה?" שאל יהודי אחד את חברו, שאותו פגש לאחר שנים רבות שלא התראו.

"ברוך השם", ענה החבר, "אשתי ואני חיים ביחד כמו זוג יונים, ואני לא זוכר שהייתה בינינו איזו אי-הבנה, פרט לענייני האדמה".

"ענייני אדמה!?" תמה הראשון, "מה לכם ולאדמה? הרי אתה סוחר בן סוחר זה עשרים דורות".

 "זה נכון", אמר השני, "אלא שאשתי סבורה שאני צריך להיות כבר מתחת לאדמה, ואני בטוח שהיא צריכה להיות בָּאדמה". ביידיש, כמובן, זה 'מצלצל' יותר טוב: זוּ מֵיְינְט אָז אִיךְ דָארְף שוֹיְן זַיְין אִין דֶרֶערְד.

 

הביטוי האמיתי של החג היה, כמו ברוב החגים היהודיים - אוכל. בחמישה עשר בשבט אכלו פירות יבשים. למה יבשים? כך יכלו הסוחרים לשכנע את הקונים שהפירות שהם מוכרים הגיעו מארץ ישראל. מי שידו לא השיגה פירות יבשים, היה מקיים את המצווה בעבֵרה, כלומר - גונב.

רק כשהגיעו היהודים לארץ ישראל נוצר הצורך לעבד אותה ולטעת כל עץ למינהו.

איך הם עשו את זה? הנה סיפור:

ביאליק ישב יום אחד בגינה ציבורית בתל אביב, והתבונן בעבודתם של שני יהודים עולים חדשים. אחד מהם היה חופר גומה בקרקע ואחרי שתי דקות היה בא השני וממלא אותה בעפר.

לאחר זמן-מה התמלא המשורר סקרנות ושאל את אחד העובדים לפשר העניין.

"או..." ענה הפועל, "אנחנו עובדים ככה כבר הרבה זמן".

"ככה?" שאל ביאליק בתימהון, "ממש ככה?"

"לא ממש..." ענה הפועל, "בדרך כלל אנחנו צוות של שלושה, השלישי שם בגומה שתיל לפני שהחבר שלי ממלא אותה עפר, אבל היום הוא חולה...".

בשנים הראשונות של המדינה נוצרו קשרים חמים בין בן-גוריון לבין אוּ-נוֹ, נשיא בורמה. הבעיה המרכזית של בורמה הייתה היערות שהתפשטו על כל אדמותיה. הבורמזים ראו בעקירת היערות משימה לאומית, ואילו בישראל המדברית עשו כל מה שאפשר כדי לטעת יערות ולשמור עליהם.

בביקורו המפורסם בישראל הביא בן-גוריון את אוּ-נוֹ לאחד האתרים שלפי התכנית היו אמורים לטעת בו יער, הראה לו את השתילים הרכים ואמר: "אנחנו משקיעים משאבים רבים בעניין הייעור".

"יפה", אמר לו או-נו, "עד עכשיו נראה שאתם מצליחים לא רע, אבל תיזהרו מהקטנים האלה, אם לא תעקרו אותם יהיו לכם הרבה צרות מהם".

דני קרמן הוא מאייר, סטיריקן ומעצב. אייר למעלה מ 300 ספרים, רובם ספרי ילדים. היה ממייסדי המוסף הסטירי "דבר אחר". כתב ספרי הומור רבים וגם כמה מדריכי נסיעות. ספרו "שעה מלונדון", על אזור הקנטרי באנגליה, יצא לאור בהוצאת מפה.