ט"ו בשבט הוא חגו של הדובדבן הישראלי. אם היפנים יוצאים מדי שנה להביט בפריחת הדובדבן ולציין בכך את התחדשות הטבע ואת המשך קיומם של סדרי העולם, הרי שגם לישראלים יש דובדבן משלהם: עץ השקד.

בטבע הישראלי אין עץ שידמה לשקד. שלא בדומה לפירות אחרים, בשקד החלק הטוב למאכל הוא דווקא הגלעין, עתיר המעלות התזונתיות (סידן, ברזל, מגנזיום וויטמינים שונים).

ייחודו הנוסף של השקד הוא בפריחתו, במועד מדויק מדי שנה.

השקד פורח לפני האביב. הקיץ והסתיו הישראליים צורבים את הנוף. עם בוא החורף פורחים פרחים אופייניים כמו הכלנית והרקפת, אולם העצים עומדים קירחים או ירוקי-צמרת בלא פריחה. והנה, יום אחד פורץ השקד בפריחה מרהיבה, מרחיבת לב ושובת-עין. מורדות הרים ומרחבי-עמקים מתמלאים בפריחה הלבנה והוורודה, פריחה עדינה, אימפרסיוניסטית, והיא מתרחשת באזורים רבים בארץ כמעט בבת-אחת. כשהשקד פורח, אתה יודע שהאביב אכן יבוא במועדו. אוהבי החורף שמחים לתרומה של השקד, והסובלים בימי הקור מתנחמים בפריחתו מבשרת הטובות.

תכונתו של השקד לפרוח במועד אחיד ומדויק נתנה תוקף לסברה באשר לשמו, כאילו הוא 'שוקד' על פריחה מוקדמת ועל פרי הנקטף לפני פירות האפרסק והמשמש. 'שקידתו' של העץ מבטיחה לו יתרון, שכן הוא מושך חרקים אל פרחיו עוד בטרם עושים כן עצים אחרים.

האטימולוגיה הלא-בדוקה הזאת מבוססת גם על פסוק בספר ירמיה (א 12-11): "ויהי דבר ה' אלי לאמור, מה אתה רואה, ירמיהו? ואומר: מקל שקד אני רואה. ויאמר ה' אלי: היטבת לראות כי שוקד אני על דברי לעשותו". ואולם, כמו אטימולוגיות רבות ומקובלות, גם האטימולוגיה הזאת אינה זוכה לביסוס מדעי. מקור שמו של העץ, 'שקד', לוט בערפל הזמנים. שמו מצוי בשפה האכדית, shiqdu, וכך גם באחדות מהשפות השמיות המקבילות לעברית. גם מקורו של השורש ש-ק-ד במובן 'לשקוד' אינו ברור, אם כי הוא קיים גם בכנענית, כלומר באזור המערבי של השפות השמיות.

עד כה כינינו את העץ בשם 'שקד'. אלא שכל ילד ישראלי יודע שבט"ו בשבט שרים 'השקדייה פורחת', שירו הידוע של ישראל דושמן, בלחנו של מנשה רבינא. גם שירה של לאה גולדברג 'בארץ אהבתי, השקד פורח' מוכר מאוד במנגינה של מוני אמריליו. המילה 'שקדייה', שמצאה את מקומה גם במילון אבן-שושן, היא ככל הנראה חידוש לצורכי השיר 'השקדייה פורחת', מה גם שהחרוז בשורה הבאה, "ושמש פז זורחת", עזר מאוד לקבע את המילה 'שקדייה' בתודעת הדוברים הצעירים.

באורח מפתיע, בערבית שמו של השקד הוא 'לוז' או 'לַווזָה', מילה המוכרת בעברית ב'אגוז לוז', שהוא פרי אחר לחלוטין. באנגלית נקרא השקד almond, בספרדית almendra, בצרפתית amande ובאיטלקית mandorla. צורת המילה עלולה להטעות את המתעניין ולגרום לו לחשוב שמקורה ערבי, ולא כך. מקור המילה לטיני, מ-amygdala, ככל הנראה דרך צורת לטינית מאוחרת, amyndala. ואכן, שמו הבוטָני של השקד הוא Prunus amygdalus.

עוד בימי קדם משכה צורתו של השקד את העין, שהרי המנורה בבית המקדש עוצבה עם צורות של שקדים: "ועשית מנורת זהב טהור... שלושה גביעים משוקדים בקנה האחד כפתור ופרח..." (שמות כה 34-31).

אבל זו רק ההתחלה, צורתו של השקד זכתה ל'קריירה' מרשימה.

רבים מאִתנו מכירים שקדים אחרים בתכלית - השקדים שבגרון. דלקת השקדים מכונה בשם amygdalitis, ושמם ניתן להם בשל צורתם, הדומה לצורת השקד. צורתו של השקד היא גם הסיבה לכך שבלוטה חשובה במוח נקראת amygdala. הבלוטה הקטנטנה הזאת, שכל גודלה אינו עולה על שני סנטימטרים וחצי, ממלאת תפקיד חשוב בחיינו הרגשיים. היא אחראית לתגובות הפחד וההתרגשות שלנו, לתחושות העונג וגם לנטייה לדיכאון, למשיכה מינית וגם לסכיזופרניה. האמיגדָלה במוח מקושרת למנגנון הריח וגם לשליטה על זיכרונות רחוקים.

שקדים אחרים המוּכרים לישראלים רבים הם שקדי המרק. פתיתים פריכים ומטוגנים אלו, על-פי-רוב בתוספת צבע מאכל צהוב, זכו למעמד חשוב בזיכרונות הילדות שלנו. ומדוע הם נקראים שקדים? מדובר פשוט מאוד בתרגום מיידיש, שם הם נקראים בשם 'מנדערלאך', כלומר 'שקדים קטנים'.

אם כן, השקד נתן את שמו לשלושה דברים שונים מאוד. באורח סמלי, השקד מעורב בחיים ובהתחדשות - פריחת השקד, בעונג ובאהבה וגם בחולי ובבעיות נפשיות - בלוטת האמיגדלה במוח.

והנה, גם השקד שאנו קוטפים סובל מ'פיצול אישיות' מסוים. השקד הצומח בר הוא צמח מסוכן. כשפירותיו ירוקים, הם מכילים רעל רב עוצמה: חומצה הידרו-ציאנית, הרכיב הקטלני ברעל הציאניד. כל חובב סיפורי מתח יודע שאם מגופת הנרצח עולה ריח של שקדים מרים, הרי שהוא ככל הנראה הורעל בציאניד. השקד המתורבת פוּתח משקד הבר, והוא מתוק ולא רעיל.

חג שמח!

יורם מלצר הוא סופר, מתרגם ובעל טור במוסף ספרות ותרבות של 'הארץ'. פרסם סיפורים קצרים, מסות, רשימות ביקורת ותרגומי שירה ופרוזה בכתבי עת ובמוספים ספרותיים. ספרו "פלה - אל בשר ודם" על גדול הכדורגלנים הברזילאי, יצא לאור בהוצאת מפה.