יהושע בר-יוסף הוא בן העיר צפת והוא בשר מבשרה, או אם לדבר בלשון מתאימה יותר לעיר הגלילית: הוא רוח מרוחותיה. כשהוא מדבר על העיר, הוא למעשה מדבר על מסלול התעופה שבו שהה הוא עצמו ולאורכו צבר את תאוצתו, עד שהמריא ממנו אל-על והגיע לאן שהגיע. נקודת הראשית של האדם אינה רגע הולדתו שלו. קשה לסמן את הרגע שבו נפתחת ביוגרפיה של כל יחיד באשר הוא; אפשר אם רוצים, להתחיל אפילו אי-אז, ברגע הראשון שבו החלו החיים עלי אדמות לפַכות. כאן, ב'עיר קסומה', איננו מרחיקים עד כדי כך. הסיפור מתחיל 'רק' בתחילת המאה התשע-עשרה, ומתגלגל לו ומתרקם עד למלחמת העולם הראשונה.

ארבע ערים הן הבסיס המיתי להיאחזותו של עם ישראל בארצו - ירושלים, חברון, טבריה וצפת. אפשר להקבילן לארבע יתדות האוהל, המעגנות אותו בקרקע, או לארבע רוחות השמים, שקיומן מאפשר להתמצא בסביבה. נוטים גם להשוות את ארבע הערים הקדושות לארבעת היסודות שמהם מורכב העולם, כשחברון היא יסוד האדמה, טבריה היא יסוד המים, צפת - יסוד האוויר, וירושלים - יסוד האש.

אבל ללא קשר לאחת מההגדרות אפשר לומר בפשטות שצפת מתקשרת לכמיהה, לגעגוע. אין צורך לרדת לחקר היסטורי לשם כך; די להתבונן בשתי פסגות המירון המתקמרות להן מנגד, כחוּלות כחלום. שמה של צפת מבטא, כך אומרים, צְפייה כמו גם ציפייה. לא באקראי נקלעו לצפת האר"י, ר' משה קורדוברו, ור' יוסף קארו שהמגיד התגלה ופכפך לאוזנו את סודותיו.

הספר מתרכז בקהילה קטנה של אנשים שהתנחלה בצפת. בראשיתה הסתופפה הקבוצה סביב דמותו אפופת החלום, האוורירית והעזה של הרבי אברהם-דב מאברוץ', שעלה מן הגולה לצורך החיים בארץ הקודש, מתוך ציפייה לגילוי השכינה, כשעמו אשתו שרה, צעירה ממנו, יפה ובודדה, ובנם יחידם שמואל-יצחק, שנספה לאחר מכן ברעידת האדמה בשנת 1837.

באותה קבוצה מתוארות עוד דמויות: אחיו הצעיר של הרבי ובני ביתו; בעל תשובה מסתורי שבהמשך מתברר כי הוא רופא המנסה לכפר על חטא שחטא; יהודי זקן שבא למות בצפת ולפתע ניעור לחיים ולחיוּת, נושא אישה ומוליד ילד; מקובל מסתתר שבא לחשב קִצין ולקדם את הקץ, ועוד ועוד. הספר נכנס לחדריהם המקומרים של שוכני צפת, לעומקה של רקמת חיי הדמויות, כל אחת בנפרד וכגוף אחד, אנו חולמים את חלומותיהם, כואבים את כאביהם, באים בסוד יצריהם וסודותיהם, חטאיהם האמיתיים או המדומים, שמחותיהם ופחדיהם. בחלוף השנים מזדקנים הגיבורים שלנו ועוברים מן העולם, וגיבורים חדשים צצים תחתיהם ונכנסים לנהר הדורות.

ולאט-לאט, מתוך הקריאה בספר, מתגלה לנו שאנו מצויים בטבורו של הגעגוע האינסופי. עם הגיענו לצפת אנו מגיעים גם למחוז המובהק של הכיסופים - לצומת הכמיהות הגדולות.

הגעגוע, באשר הוא, דומה שהוא ארוטי תמיד, גם כשעניינו הגאולה של העם. זהו הארוס הקמאי הטבוע ביש החי כולו, כשהשניים יודעים תמיד שהם שני קרעים של הוויה אחת, וכי אין הם יכולים לעמוד בעוצמת הקרע - הקרע בין אדם לאלוהיו, בין עם לארצו, בין איש לאישה, בין הורים לילדיהם.

ב'עיר קסומה' אנחנו משייטים לנו בין נסים לאסונות, בין רעידות אדמה להתגלויות, בין טירוף לרכות. דור אחרי דור אנחנו עוקבים אחרי ההתכווצויות וההרפיות, כעוקבים אחרי צירי לידה.

לקראת סיום אני רוצה לצטט קטע קצר. מדובר כאן בר' חיים כ"ץ הזקן, שהקים משפחה בגולה, ילדיו בגרו, הוא התאלמן, הגיע למות בצפת - ולפתע נקשר שם בקשר עמוק אל אישה וגם ילד נולד לו ממנה במפתיע. בקטע המובא מתוארים הוא ובנו יוצאים לטייל בגבעות.

"השניים הסתכלו בכל אלה והזקן סיפר לו לילד אגדות וסיפורים על הנשרים והציפורים, והילד, יותר מששמע לדברי אביו בלע את הוד המראה אשר לפניו, והשניים לא ידעו כי הילד אוגר עתה בקרבו אוצרות של מראות ודימויים שיישארו בריחם הראשון ובצבעי עלומיהם עד סוף ימיו. כל אותם נשרים בטיסתם וציפורים במעופם ופרות רזות ופרות שמנות בנענועי הראש השקטים ובמבטי העיניים הגדולות ובתנועת החלום של אושר שנתעבה ונעצר בגופיהן העצלים - כל אלה לא היו תנועות לבטלה, לא אבדו בחלל הריק, אלא נסתננו וירדו למעמקי נפשו של הילד".

אני ממליצה בכל לב להיכנס לנבכי הספר הזה. הוא עבה מאוד, אינו 'נבלע' בהינף עין, קריאתו דורשת שהייה מתמשכת עם דמויות רבות, עם אירועים רבים, היסטוריים ופרטיים, יש בו שילוב של ריאליזם פרטני וליריות דקה. זה ספר שלא נועד לקריאה חפוזה במטוס, אלא תובע צלילה למעמקים המובילים למעמקים נוספים.

רבקה מרים היא משוררת וציירת, בתו של הסופר האידי לייב רוכמן. מאז שנת 2000 מכהנת כראש בית מדרש 'אלול' בירושלים. כמו כן, מנחה סדנאות כתיבה ושירה במוסדות שונים. את ספר שיריה הראשון 'כותונתי הצהובה' פרסמה בהיותה בת ארבע עשרה. עד היום פרסמה ארבעה עשר ספרים מפרי עטה, ובהם שני ספרי ילדים. זכתה בפרסים ישראליים שונים לשירה.