המחלקה לחינוך יהודי-ציוני, חטיבת האופק, תחום ליווי שליחים                                                                              א' בכסלו תשס"ו, 2 בדצמבר 2005

מעקב אחר התפתחותו של חג החנוכה מאפשר לנו לגלות את סיפור גלגולי העם היהודי לאורך ההיסטוריה.

לפי ספר מקבים א' (שנכתב בידי יהודי-ישראלי מחילות החשמונאים), חג החנוכה הוא חג עצמאות:
משחררים את ירושלים, ומשחררים את העם מהמיסים הכבדים של צבא אנטיוכוס. חג עצמאות זה
נחוג בהדגשת הריבונות היהודית והתקומה של המדינה החשמונאית.

למה שמונה ימים? הריבון האחרון שהיה ליהודים, שחגג את חנוכת המקדש, היה שלמה המלך. משה חנך את המקדש שמונה ימים (שבעה ימים + יום אחד), ויהודה המכבי ממשיך את אותו קו.

לפי ספר מקבים ב' (שנכתב בידי יהודי-מצרי בתקופת החשמונאים), מדובר בחג דתי. אין אזכור לשמחה המדינית, היא לא מעניינת אותו. אין הוא בקיא בפרטים האלה. הוא מבקש להחזיר לעם ישראל את התודעה של פולחן בית המקדש. בזמן מלחמת המכבים לא חגגו את חג הסוכות ולכן משלימים חג. למה שמונה ימים? כנגד סוכות.

לפי המשנה, שנערכה ונחתמה בשנת 200 לסה"נ, חנוכה כמעט לא נמצא כיום חג. באופן מוזר מזכירה המשנה את כל חגי ישראל אך משמיטה את חגיגת החנוכה. איפה היא כן מוזכרת? במסכת נזיקין עוסקת המשנה בסוגיה "מה קורה אם אני מבעיר אש בחוץ, עובר גמל עם פשתן, ונשרף הפשתן. מי אשם?" המשנה אומרת: "אם זה קרה בחנוכה, אז בעל הגמל אשם כי הוא היה צריך לדעת שיש שם נרות".

מה לומדים מזה? חנוכה נחוג. זה אפילו היה אקט נורמטיבי. המשנה ידעה על כך, ואפילו הצדיקה זאת. רק שהמשנה לא מספרת מה זה החג הזה.

איפה כן מספרים על זה? בתלמוד הבבלי. שם שואלים "מה זה חנוכה? על שום מה מדליקים שמונה נרות?" ועונים "על נס פך השמן". שם, בתלמוד, שנכתב בעומק החשכה של גלות בבל, מתחילים לספר לנו את סיפור פך השמן, על "כד קטן שמונה ימים שמנו נתן". זהו הסיפור המוכר והשליט מבין סיפורי החג. הסיפור הוא על כד של שמן טהור שהיה אמור להספיק ליום הדלקה אחד, ובהעדר שמן אחר נעשה לחשמונאים נס והכד הספיק לשמונה ימים.

למה שמונה ימים? כי המנורה דלקה שמונה ימים (אף-על-פי שהנס נמשך רק שבעה ימים, שהרי ליום אחד מהשמונה הספיק השמן בלי נס). כדאי לשים לב בעיקר למה שאין בסיפור של כד השמן: אין אזכור למלחמות החשמונאים, אין אזכור לגבורת הלוחמים, אין שום רמז לעצמאות המדינית. יש הטוענים שנעשה כאן ניסיון להעלים את נס המרד של המדינה החשמונאית.

יש הטוענים שבתקופת חיבור המשנה, אחרי מרד בר-כוכבא, היה ניסיון לפייס את האימפריה הרומית. מה הדרך לפיוס? לכתוב מחדש את דברי ימי היהודים - אנחנו בכלל לא עם מורד, אנחנו בכלל לא עם שוחר חירות. אנחנו שונאים מלחמות. באותה אווירה, גם ר' יהודה הנשיא, עורך המשנה, "מעלים" את המרד. אנחנו? מרד?! מה פתאום!

כך נולד סיפור חדש, סיפור על נס שאינו מאיים על אף אימפריה ומאפשר לחגוג את זיכרון החנוכה ללא שום הפרעה. זהו אופי עם מטען עמוק של גלות והעדר ניחוח עצמאי.

רק עם שיבת ציון של התנועה הציונית חזרה התודעה הלאומית לספר מחדש את סיפורם של החשמונאים. הם התחילו לשיר את שירי הקרבות על גבורת המכבים: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". ביאליק חיבר כמה שירים על גבורת המכבים, בהשוואה לדורו שלו, "דור אחרון לשעבוד וראשון לגאולה", הניסים והנפלאות הפכו להיות: "על הניסים ועל הנפלאות אשר חוללו המכבים".

הרחוב הדתי המשיך לטפח ולספר את סיפור הנס, והרחוב הציוני טיפח את הגבורה הארצית, גבורת הלוחמים והמורדים. המחלוקת החבויה הזאת משקפת את המחלוקת העמוקה בשאלה על מה שמים את הדגש, למי מגיע הקרדיט - לה', או למקבים? מה חשוב - הניצחון בקרב, או נס פך השמן? שורשים למחלוקת הזאת אפשר למצוא עוד בין מקבים א' למקבים ב'. במקבים א' אין כמעט אזכור של אלוהים. הוא מייחס את כל הנפלאות ליהודה ולחבריו. לעומתו, מקבים ב' לא מתעניין כלל בקרבות ובמעשי הגבורה. הוא מספר סיפור על סוכות. אילו הוא היה חושב על זה (או יודע על זה, תלוי את מי שואלים), הוא היה מספר את סיפור פך השמן.

אפשר למשוך את הדיון הזה למחוזות רחוקים יותר, לנושא שורשי יותר:

לאורך מאות שנות גלות לא יכלו היהודים להעמיד את גבורת הקרב שלהם במבחן. את הזכות לעמוד ולהילחם לקחו מהם בכל תפוצות הגולה, אולם אף אחד לא היה יכול לקחת מאיתנו את הגבורה האצורה בלבבות: אותה גבורה של שמירה על צלם האלוהים שבאדם בכל תנאי ובכל מצב. לאורך הדורות ידענו הרבה שעבודים והרבה גזֵרות. כל סיפורי הזוועה האלו מלווים גם בתיאורים מופלאים של יהודים שנאבקים על שמירת צלם האלוהים שלהם.

מאז ימים שחורים אלו, המלאים בסיפורי הוד וגבורה, זכינו לעלות לארץ ולהקים בית לעם היהודי, שבו ניתנה לנו האפשרות להגן על חיינו גם בגבורת הגוף ולא רק בגבורת הרוח. חלק מאנשי הרוח של התנועה הציונית ניסו להעתיק את מושגי הגבורה מעולם של תרבויות העמים ולבנות על-פיהם את הדגם של היהודי החדש: יהודי חזק, כוחני, שרירי, לא מפחד משום איום בעולם. לעתים הייתה זו התנועה הקיבוצית שטיפחה את דמות האיכר השרירי; לעתים היו אלו אנשי הצבא שנראו בעינינו כחיילי דוד המלך המסתערים על גליית. גם לוח השנה העברי קיבל פנים חדשות עם דמותו של הישראלי הגיבור הלוחמני: חג החנוכה הפך מחג של נס פך השמן לחגם של המכבים הגיבורים. ילדי הגן שיננו את מילות השיר: "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". החינוך, מן הגיל הרך, התבסס על הגבורה של האדם ושל החברה, בלי צורך להישען על נסי שמים. גם מדורת ל"ג בעומר שינתה צורה. ממדורה שבה מעלים על נס את סודותיו של ר' שמעון בר יוחאי, היא הפכה להיות כינוס של לוחמי מרד בר כוכבא. הישראלי החדש ניסה להתנער מתווית היהודי הגלותי וביקש לעצב את דמות הישראלי הלוחמני. אולם גם החברה הישראלית שינתה צורה. קם דור אשר לא ידע את מלחמת השחרור וגם מלחמת השחרור עבורו אינה אלא פרק בהיסטוריה. ואז מתחיל ויכוח, חוצה ישראל, האם להילחם זוהי גבורה או טיפשות; האם יש מלחמה צודקת או לא; מהו הדבר, אם יש כזה, אשר כדאי למות למענו?

היום, במרחק של כמעט שישים שנות מדינה, אנו יודעים שיש כמה רבדים לחגיגת הגבורה.

יש גבורה הנשענת על המסורת של "פך השמן". זוהי גבורה של היהדות העתיקה והעקשנית, שממשיכה להדליק נר שנה אחרי שנה, בלי להתחשב בגורמי הזמן ובמורדותיו. גם בלב האפלה ימצא היהודי את הפח הקטן של השמן. זוהי עוצמה של הישרדות.

יש גבורה הנשענת על מסורת הלחימה החשמונאית ועל חגיגת עצמאותם. זוהי גבורה של מי שלא מוכן להיות נתון לחסדי זרים וימסור את נפשו כדי לחיות כריבון בארצו, אקטיבי ומלא תודעה של שליחות ארצית.

אנו זקוקים לכל הרבדים הללו. לחנוכה פנים רבות ואנו מבקשים לחשוף את החג על כל פניו ולהאירו באור יקרות של עם השב לארצו ולעצמאותו, אך אפילו בתוך עצמאות זו צריך למצוא את פך השמן הקטן שדרכו יוכל להמשיך את מפעל חייו באור ובטוב.

            בני לאו הוא רב קהילת רמב"ן בירושלים ובעל תואר דוקטור בתלמוד מאוניברסיטת בר-אילן.
            מתגורר בירושלים ומשמש ראש בית המדרש "בית מורשה". מרצה במחלקה לתלמוד באוניברסיטת בר-אילן ובבית הספר לקולנוע "מעלה".
            לאחרונה ראה אור ספרו "ממרן ועד מרן", על משנתו ההלכתית של הרב עובדיה יוסף.