יחד עם היישובים הפורחים של גוש קטיף, יחד עם הקהילות המפוארות, החקלאות המצליחה ומפעלי החינוך והחסד, נחרבו בקיץ האחרון גם חלקים מרכזיים ביסודות שעליהם ניצבת מדינת ישראל. נרמסה הדמוקרטיה הישראלית, נופץ אתוס ההתיישבות, נהרסה רוח צבא ההגנה לישראל, ונשברו לרסיסים כוח ההרתעה של המדינה היהודית הזעירה והצידוק הבסיסי לעצם קיומה.
עם תחילת שנת תשס"ו עדיין מתקשים אלפי עקורים לשקם את חייהם. שלושים שנות הבנייה ומסירות הנפש, שהשקיעו בדיונות החול של חבל עזה בשליחות המדינה ובברכתה, נגרסו לנגד עיניהם והיו כלא היו.משפחות רבות, ביניהן גם כאלה שניהלו משא ומתן עם מנהלת הגירוש והעקירה כנדרש, נותרו ללא בית וללא פרנסה.
ציבור גדול של מתנגדי העקירה, כמחצית מן האוכלוסייה היהודית בישראל, שרוי עתה בדרגות שונות של שברון לב ואבל. "רק מי שהיה בניו-אורלינס בימיה היפים מסוגל להבין את משמעות האובדן הזה", אמר שדרן גלי צה"ל לאחר הסופה "קתרינה". מסתבר שרק מי שהיו בגוש קטיף בימיו היפים, רק מי שמכירים את הצד ה"מתנחלי" של ישראל מבפנים, מסוגלים להבין את משמעות אובדנם של כפר-דרום, עצמונה ונווה-דקלים.
בשנתיים האחרונות שדרגה האליטה השמאלנית - חילונית את הוויכוח הזה למאבק מכוער שבו כל האמצעים כשרים ובלבד ש"המתנחלים" ינחלו תבוסה מרה. הם ידעו שנסיגה חד-צדדית מרצועת עזה תעודד את הטרור, תסכן את ביטחון המדינה ותזיק אפילו לאוכלוסייה הפלסטינית, ובכל זאת תמכו בה. הם ראו שאריאל שרון מקדם את תכניתו על-ידי שחיתות שלטונית דיקטטורית שכללה פיטורי שרים, שוחד פוליטי והפרת הבטחות לבוחר, ובכל זאת הגנו עליו. כל ערכיהם הנעלים קרסו אל מול קבלן ההריסות חסר העכבות שהזדמן לידיהם פתאום.
קשה לסלוח, קשה לשכוח וקשה להתגבר על השבר, אך דומה כי הקושי הגדול באמת טמון לא במה שכבר קרה אלא במה שעתיד לקרות.
אחרי החורבן וההרס, אחרי ביצוע תכנית ההתנתקות המבטאת את ההתנתקות של חלק נכבד מן הציבור משורשי קיומו של עמנו העתיק בארץ אבותיו, מוכרחה עכשיו החברה הישראלית להיערך לבירור מעמיק של זהותה ומטרותיה: מי אנחנו, ומדוע בכלל באנו אל פיסת האדמה הזאת שבלב המזרח התיכון? באיזו זכות כבשנו לעצמנו חלק ממנה ב-1948, ובאיזו זכות כבשנו חלק נוסף ב-1967? האומנם אנו זכאים יותר לשטחים שבתוך "הקו הירוק", רק מפני שכאשר כבשנו אותם היינו ניצולי שואה חסרי בית? האומנם זכאי אדם - ולו אדם סובל, ולו חסר בית - לפלוש לבית רעהו, או שמא מעוגנת זכותנו על הארץ הזאת בנימוקים אחרים התופסים גם לגבי שטחי יש"ע?
ומדוע בעצם אנחנו מתעקשים להתיישב בכל רחבי הארץ? אולי צודקים הטוענים שטוב שיצאנו מעזה כי "אין לנו מה לחפש שם", אולי כדאי לישראל לסגת באופן חד-צדדי מעוד מקומות ש"אין לנו מה לחפש" בהם, מקומות מסוכנים ומקומות לא נוחים ומקומות שהערבים שואפים להוציא אותנו מהם, כגון יהודה ושומרון וכגון הגליל והנגב, שגם בהם יש רוב ערבי והמיעוט היהודי נתקע בקרבו כמו עצם בגרון ומסתכן לשווא?
אולי בכלל הכי טוב והגיוני שניסוג ונחריב וניסוג ונחריב עד שנצטמצם כולנו לתחומי גוש דן, ותישאר לנו מדינה יהודית קטנה אבל בטוחה בין רשפון תל-אביב, מוקפת חומה משוכללת ומוגנת על-ידי ארצות הברית הנהדרת?
גם הדמוקרטיה הישראלית טעונה עתה בירור מחודש, למשל לגבי השאלה המתבקשת: האם מכאן ואילך מותר לכל ראש ממשלה לפטר שרים שאינם מסכימים עם דעתו? אולי פשוט יותר להחליט שלרגל כל החלטה מדינית גורלית תוקם ממשלה מיוחדת, שחבריה מתחייבים בפני הראש מראש כי יצביעו בעד החלטתו? והאם יכול ראש ממשלה לפעול בניגוד גמור למצע מפלגתו, ובלבד שיפעל על-פי מצעם של שלושת העיתונים הגדולים?
עם כל הרצון הטוב, אי-אפשר להסתיר את מצוקותיהם של הפלסטינים מאחורי שום גדר. החזקת מיליוני בני אדם תחת ממשל צבאי היא דבר רע, במיוחד כאשר רובם פליטים הנרקבים זה ארבעה דורות במחנות צפופים ואיומים במסגרת מזימה של מדינות ערב המסרבות לקלוט אותם כפי שמדינת ישראל קלטה לפני ארבעה דורות את היהודים שנפלטו ממדינות ערב. הגיע הזמן לחתור להסכם בין-לאומי שיכלול את סיפוח שטחי יש"ע למדינת ישראל, את ההכרה בתושבי הקבע הערבים ביש"ע כבאזרחי המדינה הפלסטינית ירדן, ואת יישובם מחדש של פליטי 1948 בירדן ובמקומות אפשריים נוספים. ישראלים הפוסלים הסכם כזה בטענה כי "הפלסטינים לעולם לא יסכימו לו", מוטב שיזכרו כי הפתרון היחיד שהפלסטינים מסכימים לו כרגע הוא זה שכולל את זכות השיבה של הפליטים לחיפה ולרמת-אביב ואת חיסולה של הישות הציונית.
מראה חיילי צה"ל המגרשים את אחיהם מגוש קטיף ומחריבים את היישובים, חיזק את אמונתם של הערבים כי היהודים, כמו הצלבנים ובני עמים אחרים, רק חונים בארץ הזאת באופן זמני. מתוך הריסותיה צריכה החברה הישראלית לקום, עכשיו, ולשאול את עצמה אם הערבים צודקים.

ל"אחינו הגיבורים" מגוש קטיף צפויה, למרבה הצער, לא טראומה אחת כי אם טראומה כפולה. על הראשונה - טראומת ההתנתקות עצמה - כבר נשפכו דמעות ומילים כמים לים מכסים, ואילו על השנייה עדיין לא נכתב. לאחר ההתנתקות תתרגש על המתנתקים טראומת ההיכרות עם המציאות בישראל. עשרות שנים חיו להם על פלנטה אחרת, שמציעה ליושביה תנאים יחסניים ומעוררי קנאה. ההתוודעות מקרוב לחיים בארץ תזעזע את השבים לגבולם. "הלם השיבה" לא במהרה יחלוף. זאת השעה להזהיר מפני "הטראומה השנייה", כדי לשכך את ההלם שאפילו גיבורים עלולים להתערער ממנו.
המתנתקים עכשיו, שזמן ארוך מדי היו מנותקים, יגלו עד מהרה שלרבים בישראל אין עבודה, הם מובטלים. כאנשי הדרום בעצמם, הם יבחינו מיד שדווקא בדרום הארץ שיעורי האבטלה גבוהים במיוחד. גם מי שעובדים למחייתם, משתכרים ברובם אל צרור נקוב.
לא כאלה היו פני הדברים בהתנחלויות, שפניהן לא היו כפני הדור. שר הפנים, אופיר פינס, מסר לאחרונה ש-60 אחוז מהמתנחלים ברצועת עזה סמוכים על שולחן הממשלה. היא זנה ומפרנסת אותם מקופתה, מקופתנו, ומובטלים אין בהם, כמעט. במקומותיהם החדשים הם ייווכחו לדעת, שמדינתם כבר מזמן איננה מדינת רווחה אלא מדינת-רווח, לא צדק יהלך לפניה אלא צדקה.
לחקלאים מקרב המפונים, גם להם מזומנת הפתעה: הם יגלו בהקדם שעבדים ושפחות אינם דרים עוד בשכנותם, שמוכנים לנשק את היד בעבור מרק עדשים. פחות ופחות צמיתים פלסטינים מורשים להיכנס לישראל, ואף המורשים לא תמיד יכולים להגיע. אמנם התאילנדים והסינים והפיליפינים ממלאים את מקומם, אלא שהיום גם הם יקרי המציאות, ולא בכל מקרה יסולאו בשוחד. לא בכדי הפכה רצועת עזה בשנים האחרונות לאזור המקלט שלהם, כי בגוש קטיף אין צורך ברישיונות ובהיתרים, ואין חובה לשלם מס גולגולת על עובדים זרים. גם משטרת ההגירה הכירה בגוש קטיף כשטח הפקר.
ההפקר וההפקרות השתלטו שם גם על תחומי התכנון והבנייה. חשוב למפונים לדעת, שבישראל עדיין חייבים לקבל היתרים כדי לבנות. אפילו מרפסת שכל בית צריך לא קל כאן לבנות, לא כל שכן - יישוב שלם; כאן אין זה מקובל לקום בבוקר ולהקים מאחז על אדמתו הפרטית של השכן, ואם השכן מזעיק את המשטרה, היא באה, לפעמים, ולא תמיד מתייצבת לימין הגוזְלים; כבר קרה שהתייצבה לימין הנגזלים.
להורים שבין השבים יסופר במסגרת "המדריך למתפנה", שחינוך ילדיהם יכבד עליהם מעתה: לא עוד חינוך חינם לכל דיכפין ובכל גיל; בעד מעונות יום לתינוקות של בית רבן, לדוגמה, הם ייתבעו לשלם סכום עתק שאיננו בהישג ידם של רוב אזרחי המדינה. להווי ידוע, שרק למתי מעט מילדי ישראל מוצע יום חינוך ארוך ראוי לשמו, שבצדו מפעל הזנה לכול. המפונים יתקשו להאמין: במו עיניהם יראו ילדות וילדים רעבים.
ארץ-ישראל השלמה היא ארץ שיושביה אוכלים אותה, ולעומתה ישראל היא ארץ אוכלת יושביה. המפונים, כאזרחים שווים סוף-סוף, לא ילקקו כאן דבש לאורך ימים.
הממשלה והכנסת כבר הוכיחו שאין כוונה חלילה להשליכם לעת התנתקות. הכול מבינים שתהליך הגמילה מהחלב ומהדבש הוא ממושך ומכאיב. את דרכם של המתנחלים הביתה מרפדים אפוא בתפוחים, והיא סוגה בשלמונים. עינו של הציבור אינו צרה: גם הוא מבין, שההרים גבוהים יותר בדרך חזרה.
בתוכניתו בטלוויזיה, הביא רינו צרור נתון מרעיש: בישראל מפנים כל יום כ-20 משפחות, כי לא הצליחו לעמוד בתשלומי המשכנתא. 20 משפחות נזרקות מביתן לרחוב, כ-100 משפחות בשבוע, כ-5,000 משפחות בשנה (בניכוי שבתות וחגים וסתם ימי בטלה) - הרבה יותר מכל משפחות גוש קטיף. מי בכלל שמע, מי בכה עליהן, מי התעניין בטראומות שלהן, מי הכין להן פסיכולוגים וקראווילות.
מאז ש"האחים הגיבורים" יצאו לשטחים, הארץ שינתה פניה ללא הכר. הם הפכו ל"מלח הארץ", והיא התכסתה פצעים. זה יהיה מפגש טראומטי לכולם, המפגש הזה בין הפצעים ובין המלח.

ע"ב מאמר שפורסם ביום 18.07.2005 בעיתון "הארץ".