סמלים של אור
    מאת יורם מלצר

     כבר בילדותנו אנחנו "סופגים" את החגים. בשנה הראשונה שלנו בגן הילדים אנו
     מקבלים כל חג כערכה מפורטת של סמלים. בפורים, המן הוא "המן הרשע" ולכן
     המאכל הוא "אוזני המן" פסח של רכותנו כולל תמיד מילים כגון "פרעה", "מצה"
     ועשר מכות מצרים, שאנו משננים עוד לפני שברור לנו במה מדובר.

     גם לחג החנוכה יש מטען מוגדר של סמלים, של מונחים המעניקים לו קיום מוחשי עוד
     בילדותנו.

     "חנכה" נקבע, כשמו, לציון חנוכת המקדש לאחר שחרורו מידי השלטון היווני שחילל
     אותו. והנה, מרוב שאנו רגילים למילה, איננו שמים לב למובנה. בעברית המודרנית,
     "חנוּכּה" פירושה פתיחה של מקום חדש, ציון תחילת פעולתו. טרמינל 3
     בנמל-התעופה בן-גוריון זכה לטקס חנוכה: באו מכובדים, התאסף קהל,
     התקהלו אמצעי התקשורת, נישאו נאומים בדבר חשיבותו של יום פתיחת
     הטרמינל החדש,ו לאחר מכן נגזר חגיגית סרט צבעוני, שאצלנו צבעו
                                                            על-פי-רוב כחול-לבן.

גזירת הסרט היא המסמלת את מעשה החנוכה. גם מילון אבן-שושן מציין ש"חֲנֻכָּה" היא "הקדשת דבר לתפקידו, טקס פתיחה או ראשית השימוש בבית חדש וכיוצא בו". מהבחינה הזאת, יש במובנה המדויק של המילה "חנוכה" כדי לציין את שנחקק לדורות. בית המקדש לא רק שוחרר, טוהר, הושב על כנו, חידש ימיו כקדם או שב לתפקודו התקין; הוא נחנך, כלומר: בכל מובן מהותי, הוא הוקדש לתפקידו, וצוינה ראשית השימוש בו, כבית חדש, גם אם היה זה הבית השני ואיש לא חשב לכנותו "הבית השלישי".

כדאי להתבונן בשורש ח-נ-כ, שמובנו אכן לחדש ולהתחיל להשתמש. מה בין אלו ובין "חינוך"? העניין הוא בהפעלת הכְוונה לשם עיצוב אופיו של אדם ומערכת ערכיו. מכאן נובע השימוש בבניין פיעל, המציין לא פעם ריכוז של אנרגיה, מאמץ או כוונה. התפיסה הזאת רואה באדם חומר גלם, ובחינוך - דבר שיכין אותו בבוא היום להתחיל לפעול בעולם.

בתחום הסמלים, הסמל העיקרי של חג החנוכה הוא החנוכייה, היא מנורת שמונת הקנים, בתוספת קנה תשיעי לשמָש. החנוכייה איננה בת דמותה של המנורה בבית המקדש, ושמה קושר אותה לחג ולמצוות הדלקת הנרות במשך שמונת ימיו. המושג "חֲנֻכִּיָּה" נגזר מ"חֲנֻכָּה" בתוספת הסיומת -יָה בדומה ל"לחמנייה" שנגזרה מ"לחם", כלומר: הסיומת מביעה קשר כללי, שאין לו איכות מוגדרת ביותר או מחייבת. הסיומת -יה משמשת לגזירת שמות עצם המציינים מקומות פונקיוצנליים סיומת זו רווחת בלשון הצבא כגון במילים "רס"רייה" (מקומם של הרס"רים), "לש"בייה" (מתקן לאימוני לש"ב - לוחמה בשטח בנוי) ועוד, וגם בשפת היומיום, כגון במילים "פיצוצייה" או "ברזייה".}

הסיומת -יָה מביאה אותנו למושג אחר של חנוכה, אחד משני המאכלים העיקריים בו, לפחות בעדות אשכנז: הסֻפְגָּנִיָּה. עוד בגן הילדים אנו לומדים שהסופגנייה נקראת כך בשל היותה ספוגית מאוד, דבר-מאפה הסופג כמות גדולה של שמן בהליך הכנתו. אלא שאם כך הוא הדבר, מדוע היא נקראת "סֻפגנייה" בקובוץ ((SU, ולא "ספגנייה" בקמץ קטן - סָפגנייה, (O) כלומר "בעלת נטייה לספוג"? מתברר כי כפי ש"לחמנייה" נגזרת מ"לחם", "סֻפגנייה" נגזרת מדבר-מאפה אחר, המכונה "סֻפגן", בקובוץ, שהוא סוג של עוגה קדומה שהיו אופים מבצק רך ותפוח, בצק ספוגי, ושוב, הגזירה באמצעות "-יה" מבטאת את הקשר בין שני המאפים, בלי להתחייב על מהותו.

המאכל השני המאפיין את חג החנוכה הוא הלביבה. המילה "לביבה" מוזכרת עוד בתנ"ך, בספר שמואל ב', פרק י"ג, פסוק ח: "ותקח את הבצק ותָלָש ותלַבֵּב לעיניו ותבשל את הלבִבות". כך עושה תמר לאמנון לאחר שדוד מבקש ממנה "עשי לו הבִּרְיָה", כלומר "הכיני לו אוכל". תמר מבקשת להגיש את תוצאות הבישול באמצעות מַשְרֵת, שהוא מין מחבת שתמר מתכוונת לצקת ממנה את המזון. אלא שהדבר אינו אומר הרבה על הלביבה המקראית פרט לכך שהיא הייתה עשויה בצק, ושאת הבצק "מלבבים". פה יש לנו בעיה של הגדרה מעגלית, שכן המילונים מפרשים "ללַבֵּב" כ"לעשות לביבות" ומיד מדברים על טיגון וכו', בהסתמכם על אותו הפסוק בספר שמואל ב'. לדעתי, יש טעם דווקא לחשוב על הפועל "לִבֵּב" בבניין פיעל במובנו המוכר והידוע, שאינו רק למשוך את הלב ולעורר אותו לרגשות חיוביים, אלא גם לחזק את הלב ולאמץ אותו. עיסוי שריר הלב, במובן הנפשי של המילה, הוא כמו לישה של בצק, כשבשני המקרים התוצאה היא גיבוש, ריכוז, הכנה, הבאה למצב הרצוי. מעבר לכך, ה"לביבה" עומדת היטב ליד מילים באותו משקל כגון "קציצה" ו"כתיתה", שגם הן מציינות מאכלים, אמנם בשריים, אולם שהכנתם דורשת לישה, גיבוש, חיזוק ולחיצה לעבר מרכז.

מנהג ידוע בחנוכה הוא מתן "מעות חנוכה" לילדים, כלומר כסף במטבעות בערך נמוך בדרך כלל, שמשמש לכל מיני משחקים. במקור, פירוש המילה "מָעָה" עוד בתנ"ך הוא "גרגיר" או "פרור". בימי התלמוד הייתה ה"מעה" מטבע קטן, נמוך ערך, שישית הדינר. המנהג הוא שהילדים משחקים בסביבון ומהמרים במעות שקיבלו מהוריהם.

לסביבון המסורתי ארבע פנים, ועליהן רשומות האותיות נ', ג', ה', פ' - שעל-פי המסורת העממית מציינות את המשפט "נס גדול היה פה", כך שבגולה התפתח המנהג לרשום נ', ג', ה', ש' לציון "נס גדול היה שם".

הסביבון עצמו נקרא כך כיוון שהוא מסתובב, והסיומת -וֹן אינה מציינת דווקא הקטנה כפי שהיא מציינת במקרים רבים (ילדון, אצבעון, שולחנון וכו').

לקראת סיום כדאי לתקן טעות נפוצה: "מקבים", ולא "מכבים". שני מדרשים עממיים מתחרים זה בזה וכל אחד מהם מצדד באחת הצורות: האחד אומר ש"מקבים" על שם העובדה שמתתיהו ובניו הִכו באויב כמו מַקֶּבֶת, ואילו השני סובר ש"מכבי" הם ראשי תיבות של "מי כמוך באלים ה'". כאלפיים שנה לאחר עלילות מתתיהו ובניו הוקמה אגודת ספורט יהודית עולמית שנטלה לעצמה את השם "מכבי" וסייעה לבסס את הסברה כאילו הצורה המקורית היא "מכבים", אולם היום סבורים רוב החוקרים שמתתיהו ובניו היו "מקבים" ושהספר המספר עליהם נקרא "ספר המקבים".

חג חנוכה שמח!

יורם מלצר הוא סופר, מתרגם ובעל טור במוסף ספרות ותרבות של 'הארץ'. פרסם סיפורים קצרים, מסות, רשימות ביקורת ותרגומי שירה ופרוזה בכתבי עת ובמוספים ספרותיים. ספרו "פלה - אל בשר ודם" על גדול הכדורגלנים הברזילאי, יצא לאור בהוצאת מפה.