המחלקה לחינוך יהודי-ציוני, חטיבת האופק, תחום ליווי שליחים                                                                              א' בכסלו תשס"ו, 2 בדצמבר 2005

"שִבעה", מאת אברהם בלבן. הקיבוץ המאוחד 2000, 222 עמ' "הייתי צריך למצוא הזדמנות כלשהי לבכות. אם לא על מות אב אהוב, לפחות על מות אבא. ואם לא מצער, כי אז מצער ומרחמים ומיתמות. אם לא מיתמות בשל מות אבא, כי אז מיתמות בשל מות לא-אבא. ואם מותו לא היה עילה לבכי, חייו המוחמצים ודאי היו. אם לא עליו, יכולתי לבכות על הציוויליזציה של ילדותי, ששרידיה היו מוטלים, סדוקים ומחלידים, בכל פינה. הייתי ילד חלום, ילד מעבדה... הייתי צריך למצוא הזדמנות כלשהי לבכות ולא מצאתי".

בפתיחה זו, שמקפלת בתוכה את ליבת הספר ואת תמצית ההתבוננות והאמירה שבו, נפתח "שִבעה", ספרו הראשון בפרוזה של המשורר וחוקר הספרות, בן קיבוץ חולדה, אברהם בלבן. בלבן, שמחלק את חייו בין עיר אוניברסיטאית בפלורידה שבה הוא מרצה לבין ביתו שבאבן-יהודה, מוזעק במרס 1997 אל מיטת אביו הגוסס, אך מטוסו נוחת רק אחרי מותו. ימי ה"שבעה" שלאחר ההלוויה, בחדר ההורים בקיבוץ, הם משך הזמן הפורמלי של הספר, המספק לו את הריחוק, את הפרספקטיבה, את התובנה ואת החמלה לגבי זמנים רחוקים יותר.

במהלך ימי האבל נכנסים לביקור תנחומין חברי הקיבוץ וחברותיו, רובם קשישים ותשושים למדי. מגיעים גם חברי ילדות, שכולם עזבו ועשו חיל "בחוץ". יושבים, מכרסמים עוגיות, מדפדפים באלבום, ומעלים זיכרונות, כשהאם, האלמנה, שבה ומספרת לכל אורח חדש על ימיו האחרונים הקשים של בעלה. את הישיבה בחדר קוטע אברהם מדי פעם בגיחות לשיטוטים קצרים וארוכים במחוזות ילדותו: במשק, בחצר, בין בתי הילדים והמגורים. אגב כל אלה הוא יוצא למסע דילוגים בתוך הזיכרון ובעקבותיו לבחינה מחודשת, חדה כתער, של ההוויה הקיבוצית. במוקד ההתבוננות נמצאים החינוך המשותף, הלינה המשותפת, חברת הילדים ויחסי ילדים-הורים - איך זה היה באמת לגדול ב"חממה" הזאת, אם אמנם חממה הייתה, מה היא עשתה לחניכיה ואילו בני אדם היא הוציאה מחלציה.

חולדה, להזכירכם, היה הקיבוץ הראשון שהוקם על-ידי חניכי תנועת גורדוניה. פעם - מיתוס קיבוצי-חלוצי-הגנתי, ובעת כתיבת הדברים מתבוסס, כרבים אחרים, בשפל כלכלי וחברתי: תושבים זמניים, הזנחה סביבתית, אוכלוסייה מזדקנת, בריחת הבנים, "כבר שנים שלא נולד פה תינוק".

המאסה הקריטית המצטברת היא של אקספרימנט קולוסלי שנכשל וקרס. של טעות נוראה שטעו, שלא במזיד, האבות המייסדים האידיאליסטים, שחשבו כי שיתוף יוכל לתפוס את מקומה של תאוות הרכוש, שוויון - את מקום התחרות, בית הילדים יוכל להחליף את הבית, ומטפלות - את הטיפול ההורי. כך קיוו לגדל מינקות דור חדש, יפה בלורית ותואר, רחוק מסינרה של אימא ניסו ליצור בועה חברתית מלאכותית, שעקרונותיה מנוגדים לטבע האנושי, לאינסטינקט המשפחתי, לרגש הפשוט. הדרך שבה גודלו ילדי הקיבוץ הפכה אותם, על-פי בלבן, ל"שפני ניסיונות למחנכים בעלי דמיונות וחסרי ניסיון" וגבתה מחיר כבד. היא הותירה אחריה הרבה נפגעים בשטח: נפשות אילמות, פצועות או מדממות.

קטעי הזיכרון מן החינוך המשותף מעוררים לעתים צמרמורת: הילדים המפוחדים עד מוות בחדרי השינה בלילה, מהחושך, מרעם, מילל התנים, מצל עובר, ממרבה רגליים שמזדחל פנימה. הצ'פחות המכאיבות שמחטיף דרך קבע משה החזק ליגאל החלש, כשזה יודע שאין מי שיגן עליו. כינויים מעליבים שדבקים בך ללא נתק. מעשי אכזריות כלפי בעלי חיים: קלשון שנתקע בחתול, מליקת ראשן של תרנגולות שממשיכות לקפץ בצוואר נוטף דם, טבח אכזרי בעשרות גוזלי תור.

יש, אמנם, גם הרבה רגעים יפים. הקיבוצניקים ככלל חדורים גאוות יחידה ותחושה של "נבחרים ויחידי סגולה", חוד החנית של העם המתחדש בארצו ופורצי דרך לאיכות אחרת של חברה וחיים. קיים היחד הזה, שממלא את הלב בחום ובאחווה בערבי השירה בציבור - המוצא היחיד האפשרי למעט רגש ורגשנות - וסביב המדורה, כשניחוח קלחי התירס המבעבעים על האש מקיף את כולם ומאחד אותם ל"חבר'ה". יש טבע ונוי ותנועה, והיופי הצהוב והחם של להקת אפרוחים חדשה, ועונות השנה, והחגים וסדר-פסח, עם המקהלות והקריינים וההגדה הקיבוצית.

אבל על כל אלה מאפילים העייפות, הנשיאה המתישה בעול והאחריות ל"ענף", לסידור העבודה, לקולקטיב, התנוונות הרגש, "האהבה שכבתה בצפיפות החדרים האלה", התאבנות והתקהות היחסים, ההתקבעות - "נהג יישאר נהג, רפתן יישאר רפתן, מורה תישאר מורה, מי שלא התחתן יישאר רווק, יישב בחדר האוכל אחרי ארוחת-הערב וידבר אל הסיגריה שלו" - והנתק הנורא בין הורים לילדים.

סיפורו של בלבן, גם אם הוא סיפור משפחתי פרטי, ודאי שיכול ללמד על הכלל. ילד בוכה מכאב או מאימה בלילה, גם אם יזעק "אבא" או "אימא", אבא או אימא לא יבואו. מעבר לקיר של בית הילדים שלו, הוא זוכר, עבדה אמו כמטפלת בקבוצת ילדים אחרת. הוא היה שומע את קולה, רואה אותה מטפחת ילדים אחרים ומשחקת עמם על הדשא או בארגז החול או תולה את כבסיהם, ומעולם לא הורשה לגשת אליה. גם כשחטף מכה נוראה בעין וביקש לרוץ אליה כי "כאב כזה מגיע לו אימא" הוא נעצר על-ידי המטפלת. ילדי הקיבוץ ידעו שלא יוכלו לסמוך על הוריהם שיגנו עליהם, שיריבו את ריבם, שיחבקו אותם בעת מצוקה. פגישת ההורים והילדים הייתה לזמן קצוב, "שעה קלה לפני שהם משכיבים אותם לישון", בהחלט לא "זמן איכות", כשהם הרוסים אחרי יום עבודה וגם הילדים יודעים שאין מה לצפות מהם.

אמו, גם אם היא זכורה לו כאם אוהבת, שנהגה לשיר לו שירי ערש בעת ההשכבה, הייתה "אם חסרה, המופיעה רק כדי להיפרד... אף פעם לא שיחקה איתי בכדור או בקלאס, אף פעם לא צחקה איתי... מעולם לא האמינה שהחיים נועדו לאושר..." הפעם היחידה שישן בחדר ההורים, בעת מחלה, מוקף קולות של בית, זכורה לו כבועה של גן עדן. אביו, "האיש הכבוי, ידע היטב איך לטפל בעצי הפרי, אבל בילדיו לא ידע איך לגעת... הזמן שנועד לילדיו בסדר יומו היה התפר שבין המקלחת לארוחת הערב". מעולם לא הרכיב אותו על ברכיו. זה אותו אבא, שברווח שבין עברו כשוליית חייטים בבסרביה לבין גאוותו כחבר קיבוץ, "אגר שנאה, שמר כעסים ועיבד עלבונות".

אחד הפרקים המרגשים ביותר בספר מספר על צרור מכתבים ביידיש, שהוחלפו בין אביו לאמו כשהיו מאורסים, במשך ארבע שנים. כששומע הבן תרגום של אחדים מהם הוא למד שאותם הורים שהוא מכיר זה שנים רבות כעייפים, דהויים, מכוּוצים ואפורים כשק, היו בנעוריהם צעירים אוהבים, חדורי רגש ועדנה ופיוט ויודעי כתוב. את השירה, כותב בלבן, ירשתי, אם כן, מאימא!

כן, יש בספר ביקורת נוקבת. יש חשיפה ללא כחל ושׂרק. יש הצבעה ישירה על המחיר ששילמו ומשלמים עד היום תוצרי החינוך המשותף. "הילדים מפתחים דרכי הישרדות, כילדי רחוב, מעבים את עורם, ילד-ילד לפי יכולתו. כשיגדלו תתגלה בהם אנוכיות של אנשים שלא קיבלו מעולם די הגנה וחסות... כילדים שהתבגרו בטרם עת הם יזדקנו בבוא זמנם, אך לא יתבגרו לעולם". כמו שלימד אותו פעם אביו במטע: "התפוחים המקדימים להבשיל הם תמיד אלה שנפגעו ממזיקים או מברד או מנקירת ציפור".

עם זאת, זהו חשבון נפש, אך לא התחשבנות. זוהי פרדה כואבת מדור המייסדים, מדרך חיים, משיטת חינוך, מנוף ילדות. פרדה רוויה צער גדול על ההחמצה, על ההתפוררות, על קריסת המיתוס, על שבר החלום, על שמשהו נורא קרה לאידיאלים בדרך אל ההגשמה.

הדרך שבה כותב בלבן את ספרו, התנועה קדימה ואחורה בזמן והנחת הפיסות של פזל הזיכרון זו ליד זו, הדימויים, הצימודים והשימוש בלשון - כל אלה מעוררים געגוע שאינו בר כיבוש לדרבן משוררים שיכתבו, לפעמים, גם פרוזה. התיאורים, הניתוחים, התובנות, החיוויים עוצרים מדי פעם את נשימתו של הקורא. אמרתי פרוזה? אם השורות הבאות אינן שירה, מהי שירה?

"יצאתי לשקט המוּכר של שעת צהריים בקיבוץ: דממת זבובים, דממת עלי פקאן נרקבים". "מתחת לנעלי העור החמות שלי דבוקים לעורי מגפי הגומי הקרים והלחים שהיינו מקבלים בילדותנו בחורף". "האדמה השחורה הצמיחה גבעות של חושך". "ארבעים-חמישים שנה בבית אחד לא הולידו חברות נפלאה, אלא עור מרפקים עוין, שותק". או תיאור אותה חבורת ילדים, אז בקיבוץ: "בין מטעים של תפוחי עץ ובננות וכרמי ענבים וריבועי גינות אנחנו נדחקים זה אל זה בין קירות חשופים, הוֹדפים והדוּפים, מחפשים אוכל במקורים ריקים. וזוכרים זה לזה כל פגם, אוספים כל חולשה".

יהודה אטלס הוא סופר ועיתונאי. כתב 21 ספרים לילדים וספר אחד למבוגרים. גדל במושב עין-עירון, ליד כרכור-פרדס-חנה, להורים חקלאים. למד מזרחנות ופילוסופיה. במשך חמש שנים ערך את עיתון הנוער 'במחנה גדנ"ע' ואחר-כך, במשך 35 שנה, כתב וערך בעיתון 'ידיעות אחרונות'. ספרו הראשון לילדים "והילד הזה הוא אני" (כתר, 1977), זכה להצלחה רבה והוליד ספרים נוספים.